רשלנות שגרמה למות עובר – פיצויים של כמיליון שקל להורים

האישה שהגיעה למיון בגלל ירידה בתנועות עובר – שוחררה מבלי שנבדקה בבדיקת אולטרה סאונד. סגן נשיא בית משפט השלום בחיפה האשים את בית החולים ברשלנות קשה וחייב אותה בתשלומי פיצויים של כמיליון שקלים.

סיפור הדברים:

התובעים, ילידי שנת 1970 החליטו בהתקרבם לגיל 40 – להביא לעולם ילד משותף. הם חתמו ביניהם על הסכם הורות אשר כלל את כל הסעיפים אשר כרוכים בגידול היילוד כמו הסדרי ראייה ועוד. הם החלו לבצע בדיקות שונות וטיפולי פוריות כאשר במסגרתם הם עברו ארבעה ניסיונות הזרעה לצורך השגת היריון אך הם כולם כשלו. רק לאחר טיפול הורמונלי מתאים עברה התובעת הפרייה חוץ גופית אשר הוחזר לרחמה של התובעת כאשר מהלך זה צלח והתובעת נכנסה להיריון. מדובר בהחלט בהיריון יקר אשר מצופה היה מצד הצוות הרפואי להתייחס אליו בהתאם.

במהלך כל חודשי ההיריון קיימה האישה מעקב הן ברפואה הציבורית והן ברפואה הפרטית כאשר ממצאי הבדיקות כולם היו תקינים והעידו כי מדובר בעוברית אשר מתפתחת באופן נורמלי לחלוטין והיא בריאה לגמרי.

כאשר הייתה בשבוע 34+5 ביקרה התובעת בקופת החולים אצל רופא נשים ומיילדות אשר הנחה אותה כי באם היא לא תלד עד לתאריך 10/5/10 יהיה עליה לפנות אל מיון מיילדותי. הוא מסר לה רישום ממוחשב של כל הבדיקות אשר עברה במהלך ההיריון כאשר עליו נרשם 10.5.10 ביקורת מיון ליס, שם התעתדה התובעת ללדת.

יום לאחר המועד המצוין – ביום 11.5.10 התקבלה התובעת במיון מיילדותי שם נבדקה על ידי אחות אשר עבדה באותה משמרת.

האחות בדקה את התובעת ואף גבתה ממנה אנמנזה ואחר כך חוברה למכשיר מוניטור.

ממצאי הבדיקה היו תקינים. (הניטור ארך 37 דקות כאשר במהלך הבדיקה נוטר דופק עובר ללא צירים)

האחות ערכה גיליון מיון כאשר בו תועדו שעת הקבלה של התובעת, שעת הבדיקה וכמובן גיל התובעת, גיל ההיריון ומס’ העוברים. בגיליון המיון נרשמו אף פרטי פנייה לביקור אשר כללו את תלונת התובעת – “תנועות עובר – ירידה בתחושת התנועות”.

ראוי לציין כי בגיליון המיון ישנה כותרת של נתוני עובר אשר מתחתיו טבלה אשר בה נרשם – ‘דופק’, ‘משקל’ ‘מוניטור’ ‘או”ס’ (אולטרה סאונד) אך הטבלה הזו נותרה ריקה והנתונים לא נרשמו בה.

במועד הפנייה של התובעת עבד במשמרת אחה”צ ד”ר פנחסוב כרופא אחראי בחדר מיון והוא זה שקיבל אותה למיון והוא גם זה ששחרר אותה. חשוב לציין כי רופא זה לא היה רופא מומחה כי הוא נכשל במבחן ההתמחות שלב א’ – בשתי הזדמנויות שונות. הוא למעשה לא היה מוסמך לשחרר נשים מחדר המיון. לצורך כך נדרש אישור של האחראית המתמחה במיון אשר הייתה באותה עת אחראית המתמחה במיון.

ד”ר פנחסוב ערך את מכתב השחרור.

תחת כותרת המשנה “סיבת הפנייה למיון, נרשם – “ביקורת”, תחת כותרת המשנה “נתוני עובר”, נרשם:

“מספר עוברים: 1 .דופק: חיובי – תקין.

משקל: (לא נרשם כל נתון)

מצג: ראש. 35

מוניטור (לא נרשם ממצא) או”ס (לא נרשם ממצא)”.

פחות מ – 48 שעות חזרה התובעת לחדר מיון כאשר אז התגלה כי העוברית היא ללא דופק.

ב 2014 הגישו התובעים את התביעה על ידי עורך הדין שלהם שם טענו כי התובעת שוחררה מהביקור הראשון במיון ללא שעברה בדיקת אולטרה סאונד, זאת למרות שבמכתב השחרור צוין כי היא עברה בדיקת אולטרה סאונד. התובעים הציגו בהקשר לכך את המכתב אשר התקבל מבית החולים שם צוין כי לא הייתה כל בדיקה כזו.(המכתב התקבל כמענה לפנייתו של בא כוחם לבית החולים לצורך קבלת מידע על ביצוע הבדיקה) התובעים הוסיפו וטענו כי מותה של העוברית יכול היה להימנע לו היו בודקים את התובעת בבדיקת אולטרה סאונד ולאור הממצאים היו מאשפזים אותה להמשך השגחה.

מנגד טענו המדינה ובית החולים על ידי עורך הדין שלהם כי לתובעת כן נערכה בדיקת אולטרה סאונד, אך הסיבה לכך שהממצאים לא מופיעים במכתב היא בגלל שמדובר במכשיר אולטרה סאונד שאינו מחובר למערכת הממוחשבת של בית החולים  ומסיבה זו לא ניתן היה להפיק את התוצאות וגם לא ניתן היה לאתר את הנתונים. כמו כן הם טענו כי לאחר שהמדדים של התובעת נמצאו תקינים לא הייתה יותר סיבה להמשיך את האשפוז. הנתבעות טענו גם כי מות העוברית היה בעקבות לחץ על חבל הטבור, לחץ אשר אירע לאחר שהתובעת שוחררה מחדר המיון. הם טענו כי הרישומים כולם היו תקינים לחלוטין והם נערכו בהתאם לדרישות ובהתאם למהלך העובדתי הרפואי שהיה.

בפסק הדין הדגיש השופט את החשיבות של התיעוד בזמן אמת של כל הביקורות ושל כל הטיפולים.

“… רואה אני לחזור להדגיש כי רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים. … כבר חזרנו, חזור והדגש, כי סדרי מנהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, ולאו דווקא מהבחינה המנהלית גרידא.”

בית המשפט חזר על הדברים גם במקרה נוסף –

“בפסיקה ענפה של בית משפט זה נקבעה חובתם של רופאים לדאוג לתיעוד של ממצאים וטיפולים רפואיים מזמן אמת לשם קיום מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים לצורך קבלת החלטות נאותות, ועל מנת שהרישומים ישמשו כראייה אותנטית ובעלת משקל באשר למה שהתרחש בעבר…”

בחקירה טען ד”ר פנחסוב:

“היא הגיעה לביקורת לבדוק שהכול בסדר גם אצל אמא, גם אצל עובר. שאלתי אותה כמה פעמים איך את מרגישה תנועות? היא אמרה מצוין. מרגישה כרגיל תנועות עובר. עשיתי אולטרה סאונד, ראיתי את המוניטור, הכל היה בסדר. גם מצג ראש, גם כמות מים, גם מיקום שליה, כמות מי שפיר היה תקין, דופק של העובר היה מצוין, תנועות עובר, תנועות נשימה, הכל היה בסדר. משחררים. כן.”

למעשה הוא טען כי התובעת הגיעה לביקורת ולא בגלל תלונה על הפחתת תנועות עובר. מה שאומר כי למעשה הרופא לא ידע כלל על התלונה של התובעת אשר אף נרשם בגיליון בעת אשר פנתה לחדר המיון. ד”ר פנחסוב אף ציין במכתב השחרור את סיבת הפנייה למיון – תחת הכותרת – “ביקורת.” למעשה מתוך החקירה התברר כי גיליון חדר המיון כן היה לפניו אך הוא כלל לא טרח לעיין בו.

מומחה מטעם התובעים הדגיש את הסיכון המוגבר לפטירה עוברית דווקא אצל אישה עם הנתונים הספציפיים של התובעת אשר כוללים את גילה, 40+. כמו כן, גיל ההיריון וההיסטוריה המיילדותית.

ההכרעה

במחלוקת לגבי האולטרה סאונד העדיף השופט את גרסתה של התובעת. הוא קבע כי מכתב התשובה נחשב למעשה ל “הודאה”. כמו כן, הרישומים בגיליון השחרור לא עמדו בנהלים של משרד הבריאות או בחובת התיעוד אשר מוטלת על צוות בית החולים.

“לו שקל הצוות הרפואי את הנתונים לעיל, היה עליו להימנע משחרור התובעת מהמיון… לו כך נעשה במקרה דנן, וכפי שהודו הנתבעות עצמן בסיכומיהן, ניתן היה לאתר את מצוקתה של העוברית, לחלצה מבעוד מועד ובכך למנוע את פטירתה”

בסיכום נפסקו לתובעים פיצויים של מיליון ₪ עבור החזר הוצאות רפואיות כמו גם פיצוי עבור אובדן פרי בטן.