קביעת פגישת יעוץ
המטופלת לא קבלה מידע בדבר האפשרות לביצוע טיפול חילופי
אהובה טיכואהובה טיכו 02.09.18 פסקי דין

המטופלת לא קבלה מידע בדבר האפשרות לביצוע טיפול חילופי

המטופלת לא קבלה מידע בדבר האפשרות לביצוע טיפול חילופי- המדינה תפצה אותה ביותר מ-200 אלף ₪

מטופלת שקולה נפגע בעקבות ניתוח בבלוטת התריס בבית החולים שיבא הגישה תביעה בגין רשלנות רפואית. בית המשפט קבע כי למעשה לא הייתה רשלנות רפואית אך נקבע כי הרופאים הפרו את חוק זכויות החולה כאשר לא ספרו לה כי ישנה אפשרות טיפולית נוספת.

סיפור הדברים:

התובעת, אחות במקצועה, משמשת בתפקיד של סגנית אחות ראשית באחד מהמוסדות הרפואיים המוכרים בארץ. על פי עדותה היא גם משמשת כמורה וכמרצה, פעילות אשר דורשת ממנה שימוש בעוצמות קול גבוהות יחסית.

בעקבות מחלה ויראלית קשה בשנת 2012 היא אושפזה בבית החולים. במהלך האשפוז, היא עברה צילום חזה וגם בדיקת סי טי חזה. בצילום החזה הודגמה הרחבה של מדיאסטינום (חלל החזה) עליון. בוצעה בדיקת CT נוספת ביום 7.3.12 בה "הודגם נגע לא הומוגני בממדים של כ -7X5.8X5 ס"מ" מהקצה התחתון של האונה הימנית של בלוטת התריס כלפי מטה; הנגע דחק את הקנה והוושט קדימה ושמאלה.

בוצעו בה בדיקות נוספות, בהן בדיקת מיפוי של בלוטת התריס מיום 29.3.12 בה הודגמה בלוטת מגן מוגדלת בשתי אונותיה. נרשם בסיכון הבדיקה כי ממצאי הבדיקה יכולים להתאים לגויטר קטן קשרי. קצה תחתון של הבלוטה הודגם מעל פתח בית החזה.

בעקבות כך פנתה התובעת לקבל ייעוץ במרפאה של פרופסור מיכאל וולף שהוא מנהל מחלקת אף אוזן גרון בבית החולים שיבא וכן אל פרופסור אלון בן נון שהוא מנהל מחלקת ניתוחי חזה בבית חולים שיבא.

בסיכום הביקור כתב פרופסור נון –

"בת 56, אינה מעשנת, ללא מחלות רקע הופנתה לבדיקתי עקב גויטר מדיאסטלי אחורי מימין. לאחרונה עברה בירור עקב ממצא בצילום חזה שבוצע עקב מחלת חום. נמצא כי מדובר בגויטר במייצר האחורי מימין הלוחץ את הקנה ואת הוושט שמאלה. התהליך אינו הומוגני, לא נראה כי יש הסננה של השומן או חדירה לאיברים במייצר. התמונה מתאימה לגויטר שפיר אם כי לא ניתן לשלול ממאירות. בוצע FNA שהדגים תאים פוליקולריים, אך אין לכך משמעות כיוון שבוצע מהבלוטה בצוואר הנראית תקינה. האונה השמאלית בעלת מראה תקין, בדיקות המעבדה תקינות, ת. בלוטת התריס תקינים.

ברקע: אין מחלות. לציין כי לאחותה היה קרצינומה פפילארית של בלוטת התריס.

תרופות: אינה נוטלת, לא ידועה רגישות לתרופות.

נוכח מכלול הנתונים נראה כי זקוקה להשלמת הערכה ולאחר מכן לניתוח כריתה אבחונית טיפולית של האונה הימנית של בלוטת התריס עם הגויטר במייצר. לאחר קבלת התשובה הפתולוגית הסופית יהיה ניתן לקבוע מדיניות להמשך. לפני הניתוח מבקש להשלים-

  1. 1. אק"ג.
  2. 2. אקו לב.
  3. 3. ת. נשימה מלאים כולל DLCO.

לאחר ביצוע הבדיקות תוזמן לאשפוז. יהיה צורך לצייד אותה בהתחייבות לאשפוז קוד GOOD-8."

על פי זה כמו כן על פי עדויות התובעת וביתה, נראה כי התובעת למעשה לא קבלה כל מידע בדבר סיכונים לפגיעה בעצב החוזר.

לאחר שלושה שבועות נערך הניתוח לאחר שהתובעת השלימה את הבדיקות.

בטופס ההסכמה נרשם כי התובעת מיועדת לניתוח כריתת אונה ימנית של בלוטת התריס ["RT THYROID LOBE RESECTION –cervical + mediastinal"], וכי "מהלך הניתוח גישה צווארית, אופציה לפתיחת בית חזה". עוד נרשם בטופס בעניין סיכוני הניתוח, "סיבוכים כולל פגיעה ב- Rec larn." (הוא – העצב החוזר).

במהלך הניתוח נפגע העצב החוזר הימני בצוואר. כפי שנרשם אחר כך גם במכתב השחרור – "בניתוח ניתן היה לעקוב אחרי העצב החוזר הימני בצוואר אך לא ניתן היה לזהות אותו במיצר. לאחר הניתוח נצפתה צרידות קשה והיה ברור כי הייתה פגיעה בעצב החוזר מימין. לא נצפו סיבוכים אחרים."

בסיום הניתוח לאחר שהיא כבר הועברה להתאוששות התברר לה כי היא סובלת מצרידות קשה. על פי גרסתה נמסרה לה הפרוגנוזה באופן בוטה ופוגעני על ידי המנתח ד"ר ד.ס. במלים: "2 בשורות בפינו – האחת שלא פתחנו את בית החזה והשנייה שבטעות גזרנו את מיתר הקול ולא תוכלי לדבר לעולם". ד"ר סימנסקי מאשר כי הוא אכן ביקר את התובעת למחרת הניתוח, אך הוא מכחיש בתצהירו ובעדותו שכך אמר לתובעת, הוא מוסיף שזה לא סגנון דיבורו הרגיל וכי הביטוי "גזרנו בטעות" אינו מינוח רפואי, וממילא – גם לא היה ידוע באותו שלב האם הצרידות תהיה זמנית או תחלוף. גם ד"ר בן נון אישר בעדותו שלא עדכן את בני המשפחה או את התובעת מיד לאחר הניתוח בדבר הפגיעה המסתמנת בעצב החוזר וכי הוא דיבר עם התובעת רק אחרי שהיא עודכנה על ידי ד"ר סימנסקי בדבר פגיעה אפשרית בעצב החוזר.

לאחר כשישה שבועות עברה התובעת ניתוח נוסף לצורך כריתת האונה השמאלית של בלוטת התריס. לפי המומחה מטעם התובעת: "ניתוח השלמה להוצאת בלוטת התריס Hemityrodectomy"

לאחר הניתוח היא עברה טיפולי קול וטיפולים ביוד רדיואקטיבי.

למעשה כיום היא מסוגלת לנהל שיח נורמטיבי עם הסובבים אותה אך יש לה צרידות מסוימת אשר על פי דבריה פוגעת בעוצמת הקול שלה ובאינטונציית הדיבור.

התביעה

למעשה העלתה התובעת שתי טענות מרכזיות בכתב התביעה. האחת, רשלנות רפואית בעת הניתוח כאשר הוחלט לכרות את שתי האונות של בלוטת התריס בשני ניתוחים נפרדים והשנייה פגיעה באוטונומיה, בגין הפרת חובת הגילוי. היא טענה כי לא נמסר לה מלוא המידע בדבר הסיכונים שהניתוח טומן בחובו והאלטרנטיבות אשר עומדות בפניה.

החלטות השופט

לאחר בדיקת התיק, המסמכים הרפואיים, הראיות השונות ושמיעת העדויות, קבע השופט משה תדמור ברנשטיין, כי למעשה לא הוכחה כאן כל רשלנות רפואית וכי הטכניקה אשר בה בחר הצוות הרפואי לבצע את הניתוח הייתה נכונה וסבירה לחלוטין בהתחשב בגודלו  של הזפק כמו גם במיקום שלו. "לא הייתה כאן בחירה שיש בה משום טעות או חוסר זהירות, כי אם פעולה על פי כורח של המציאות 'בשטח", כך כתב השופט.

כמו כן, כתב והוסיף כי הפגיעה במיתרי הקול זהו סיכון ידוע ומוכר. עצם העובדה כי הסיכון אכן התממש בפועל, עדיין לא יכולה להעיד כי אכן נבע הדבר בעקבות רשלנות רפואית.

לגבי הטענה כי לא הייתה סיבה לבצע את הפעולה הכירורגית בשני ניתוחים כאשר בכל אחת מהן הוסרה אונה אחת בלבד, קבע השופט כי –

"פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות".

אך לצד זאת, מצא השופט כי הצוות הרפואי הפר את חובת הגילוי כלפי התובעת בכך שלא הסביר לה לפני הניתוח כי קיימת האפשרות לנתח את שתי האונות יחד ובכך למעשה לחסוך את הניתוח המשלים, זאת גם כאשר המנתח מעדיף את ההליך באופן בו בחר לנתח.

השופט קבע כי בכך הופרו זכויות החולה וכי הופר חובת הגילוי המחייב למסור לא רק את המידע אשר קשור לשיטת הטיפול המוצע אלא גם מידע על טיפולים חלופיים אפשריים.

על פי שיטת השופט – אילו התובעת הייתה מודעת לאפשרות הניתוחית החלופית, הייתה מבצעת את כל הבדיקות המשלימות בהתאם לנתונים הרפואיים ובוחרת במתווה הדו צדדי.

נקבע כי המדינה תפצה את התובעת ב160.000 ₪ על כאב, סבל ופגיעה באוטונומיה בתוספת שכ"ט עורך דין והוצאות משפט.

לקבלת פגישת יעוץ חייג או שלח פרטים: