זהות התובע בתביעה לרשלנות בהריון

לכאורה, התובעים העיקריים הם ההורים של הילד בעל המום. ההורים הם אלו אשר נושאים בעול הכלכלי – הם אלו אשר נושאים בהוצאות המוגברות של טיפול בילד בעל מום, אשר יכולות להיות לעיתים גבוהות במיוחד. לא זו אף זו, ההורים נמצאים במצב נפשי קשה בעקבות הטיפול היומיומי והמפרך בילד כזה. מובן עם זאת, שההורים מפיקים אושר רב מילדם, אך לא יכול להיות ספק שגידול ילד עם מום היא משימה מפרכת וקשה ביותר.

לפיכך, בתיקי רשלנות רפואית בהריון נפסק כי כל אותן הוצאות אשר בעבר זכו להכרה במסגרת תביעת הילד (בעבר כאמור, פסקו בתי המשפט לפי “הלכת זייצוב” – תביעת חיים בעוולה) ימשיכו להיפסק גם במסגרת תביעת “הולדה בעוולה”. בין השאר מדובר בהוצאות שיפוי בגין טיפולים רפואיים, הוצאות ניידות, כאב וסבל, והפסדי הכנסה.

למרות זאת, לגבי מרכיבי נזק מסוימים ניכר, שלמרות שהעילה השתנתה מעילתו של הילוד לעילתם של ההורים, עדיין הסכומים שנפסקים הם למעשה בשביל הילוד. התביעה היום, אחרי הלכת המר, היא אמנם תביעת ההורים לכל דבר ועניין, אך ניכר כי עדיין צרכי הילוד הינם במרכז.

כך לדוגמא, בפסק דין המר נקודת ההנחה של בית המשפט העליון הייתה שהורי הילוד תומכים בו לכל תוחלת חייו עקב נכותו (קרי, גם אחרי גיל 18). משכך, לפי הלכת המר הפיצויים הנפסקים להורים הם בגין ההוצאות בהם הם נאלצים לשאת בגין תמיכתם הכספית בילדם, על מנת שיחיה חיים ראויים.

עם זאת, הואיל והתמיכה בילוד נמשכת גם לאחר הגיעו לגיל 18 לכל תוחלת חייו, ניכר כי צרכי הילוד עודנם במרכז, למרות שזוהי תביעתם של ההורים.  בית המשפט העליון סקר את הדין הישראלי בהקשר זה, הואיל וניסה למצוא מקור משפטי מחייב לפיו ההורים חייבים לזון את ילדם גם לאחר גיל 18, במידה ומדובר בילד נכה.

המקור שמצא בית המשפט העליון הוא סעיף 4 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), אשר קובע חובה, לזון בן משפחה “נצרך”, כלומר, בן משפחה שאינו יכול לדאוג לצרכיו בעצמו בעבודה. החובה הזו לא מוטלת על כל הורה, אלא רק על הורה “אמיד”  -כלומר הורה שיכול לעמוד בכך. בנוסף, יודגש שהחובה הזו היא לא החובה העיקרית, והיא תהיה שניה בסדר העדיפות לחובה לזון את ילדי ההורה שנמצאים מתחת לגיל 18.

כשמדובר בילד נכה ונזקק, כמובן שרובם המוחלט של ההורים תומך בהם כלכלית, ועל כן הפיצוי שנפסק להורים בגין התמיכה בילדם, בפסק דין המר, הנו ללא ספק מוצדק, הכרחי, ומוסרי.