העובר נולד מת – האם בית החולים אשם?

בית משפט השלום דן האם מות העובר נבע בעקבות רשלנות רפואית בלידה מצד הצוות הרפואי בבית חולים העמק בעפולה, או שמא נבע הדבר בעקבות הבחירה של היולדת ללדת בלידה רגילה למרות הסיכונים אשר עליהם התריעו הרופאים לנוכח העבר הרפואי של היולדת.

סיפור הדברים –

התובעת גב’ ס.מ. ילידת 1964 הגיעה ללידה חמישית לאחר ששני הלידות הראשונות היו רגילות ובלידה השלישית ילדה בשבוע 36 עובר מת, את הלידה הרביעית עברה בניתוח קיסרי בגלל המשקל הגבוה של העובר ומצג עכוז.

בשנת 2001 היא נכנסה להיריון החמישי כאשר בהיותה בשבוע 36 הופנתה לניטור עוברי בבית החלולים. הבדיקות כולם היו תקינות והאישה הוזמנה שוב לביקורת כעבור שבועיים. בשבוע 38 הגיע שוב אל בית החולים ונבדקה שוב. המדדים כולם היו תקינים. באותו ביקור היא ציינה כי מעוניינת ללדת בלידה רגילה ולא בניתוח קיסרי. שבוע אחר כך (שבוע 39) היא הגיעה שוב והתלוננה כי היא סובלת מכאבים בכל גופה. בבדיקה נמצא כי העובר נמצא במצב עכוז אך הערכת משקלו ומצבו הכללי היו תקינים. היא הוזמנה לבוא שוב כעבור שבוע נוסף.

בהיותה בשבוע 40 הגיעה האישה שוב אל בית החולים ונבדקה. נמצא כי העובר היה במצג ראש ומצבו – תקין. הרופא שבדק אותה הינו רופא מורשה ומומחה במיילדות וגניקולוגיה כאשר בתעודת חדר מיון סיכם את ביקורה של האישה: “הובהר לאישה שקיימות שתי אופציות לילוד 1. V.D  [לידה לדנית] הוסברו סיכונים וסיבוכים אחרי C.S (כולל קרע ברחם). 2. C.S [לידה בניתוח קיסרי] הוסברו סיבוכים וסיכונים. האישה מעוניינת ב V.D: לאור העבר המיילדותי הצגתי שתי אופציות, 1. מעקב כל 3 ימים עד שבוע 41 ואז דיון חוזר. 2. הכנסת בלון. הסברתי השיקולים. האישה מעדיפה בניתיים להגיע כל 3 ימים להערכה ובדיקה”

כעבור ארבעה ימים מהביקור הנ”ל הגיעה האישה שוב אל בית החולים בגלל גיל ההיריון ובשל חוסר תחושה של העובר. בבדיקה התברר כי מדובר בעובר מת ללא סימנים של היפרדות שלייה. נדונו עמה אפשרויות לידה – לידה נרתיקית או לידה קיסרית. היא העדיפה את הלידה הנרתיקית הרגילה. משקלו של הילוד היה 3,446 ק”ג. התובעת סירבה לבצע נתיחה שלאחר המוות ועל כן לא ניתן היה לדעת מהי סיבת הפטירה.

על רקע המקרה הוגשה תביעה אשר בה נטען כי הצוות בבית החולים התרשל הן בטיפול והן בייעוץ רפואי לתובעת כאשר אלו הובילו למותו של העובר.

הנתבעים טענו לעומת זאת כי הייעוץ והטיפול אותם קבלה התובעת היו על פי הסטנדרטים המקובלים וכי לא נפל בהם רבב כלל.

חוות דעת רפואית

בכדי לבסס את תביעתם פנו המתלוננים אל ד”ר ש. זהר – מומחית למיילדות וגניקולוגיה בבית חולים זיו בצפת כאשר הרופאה קבעה כי על צוות בית החולים מוטל היה להתייחס לעברה הרפואי של התובעת ולהמליץ לה באופן חד משמעי על ניתוח קיסרי מבלי לתת לה אפשרויות נוספות. היא כתבה במכתב ההבהרה – “… בנסיבות העניין ועברה המיילדותי של הגב’ מ’, לא היה כל מקום לשיקול דעת והיה צורך להעמיד בפני היולדת את הברירה היחידה, כדי ללדת בבטחה והיא סיום ההיריון בחתך דופן”

הנתבעים הגישו חוות דעת של פרופסור אייל שיף מומחה למיילדות וגניקולוגיה ומנהל אגף נשים ויולדות במרכז הרפואי שיבא אשר קבע בחוות דעתו כי בנסיבות המקרה לא הייתה התוויה רפואית מוחלטת לבחור בניתוח קיסרי וכי כל הפעולות נעשו על פי הסטנדרטים המקובלים. ההחלטה לכבד את רצון היולדת ללידה עצמונית הייתה סבירה לגמרי בנסיבות העניין.

לאור חוות הדעת הקוטביות מינה בית המשפט מומחה מטעמו – ד”ר יעקובי פטר  מומחה לרפואת נשים ויילוד בבית החולים רמב”ם. הוא קבע בחוות דעתו כי בית החולים קבע על פי הכללים ועל פי הסטנדרטים המקובלים.

הליך גישור אשר בו השתתפו הצדדים – לא צלח ועל כן היה צורך במתן פסק דין.

 דיון

למעשה הונחו שתי שאלות מרכזיות אשר דרשו הכרעה.

1. האם לאור העבר המיילדותי של התובעת אשר כלל עובר מת בהיריון השלישי וניתוח קיסרי בהיריון הרביעי – הרי שבכדי להוביל ללידה בטוחה היה צורך לסיים את ההיריון על ידי ניתוח קיסרי או שמא התרשל הצוות הרפואי בכך ששחרר את התובעת לביתה מתוך כיבוד רצונה בלידה רגילה?
2. האם הצוות הסביר לתובעת את האפשרויות אשר עומדות בפניה והאם היא הבינה את משמעות הדברים וההסכמה הייתה הסכמה מדעת?

כאן יש לנו את חוות הדעת הרפואיות. ד”ר יעקבי סבר כי ניתוח קיסרי קודם ולידת עובר מת עדיין אינם מהווים התוויה רפואית גורפת ולהחלטה חד משמעית כי אין מנוס מלידה קיסרית.

גם פרופסור שיף המומחה מטעם הנתבעים קבע כי –  “במקרה הנדון מדובר ביולדת שלאחר ניתוח קיסרי. מצב זה שלאחר ניתוח קיסרי אחד אינו מהווה התוויה מחייבת לניתוח חוזר. …… מצב שלאחר מות עובר ברחם איננו מהווה התוויה לניתוח קיסרי בלידות הבאות, התוויה כזו איננה מצויה בספרות ובוודאי שאיננה משקפת את ההלכה והפרקטיקה”

לעניין ניהול ההיריון ניתן ללמוד מעיון בדו”ח המיון כי הוצעו ליולדת שתי חלופות לאחר שהיא בחרה בלידה רגילה. האחת – מעקב כל שלושה ימים כאשר בפועל היא הופיעה רק לאחר ארבעה ימים כאשר לא הרגישה תנועות עובר. כמו כן הוצע לה הכנסת בלון, דבר שהיא גם לא הייתה מעוניינת בו.

ד”ר סלים בחקירה הנגדית טען אף הוא כי “כמיילד או רופא שצריך לדאוג לאישה וגם ליילוד, לשניהם. אנחנו עושים את השיקול שלנו, ומעריכים את הסיכון לאישה ולעובר. אם היית הולך לניתוח קיסרי אולי, והתוצאות היו טובות, ומצד שני האישה צריכה לדעת שגם כרוך בסיכון, ואם עושים עכשיו ניתוח קיסרי שני, היא צריכה להיות מנותחת בכל הניתוחים הבאים לא תהיה לה עוד אפשרות ללידה רגילה. כל ניתוח נוסף הוא סכנה אימהית, ואנחנו בגלל שאין לנו תשובה של שחור או לבן, אנחנו נותנים לאישה את כל הנתונים ואת הסיכון שלה ושל העובר, ומה בעד ונגד ועוזרים לה להחליט, וההחלטה הסופית היא שלה, והיא בחרה לא להיות מנותחת כי היא יודעת שזה כרוך בסיכון”

השופטת קבעה לאור האמור לעיל כי צוות בית החולים אכן פעל כראוי על ידי הצגת האפשרויות וכיבוד רצונה של היולדת. היא ציטטה את דבריו של פרופסור שיף אשר כתב בחוות דעתו –

“.. המקרה המצער של מוות תוך רחמי חוזר איננו מצביע על התנהלות לקויה של אנשי הצוות במרכז הרפואי העמק. מקרים שכאלו מתרחשים אחת למספר אלפי הריונות אולם עצם התרחשותם אינה מעידה כאמור בשום אופן על התנהלות בלתי נכונה או על קבלת החלטות שגויות”

לעניין הבנת דברי הרופא נטען כי הרופא הסביר לה את הדברים בשפתה – ערבית ואם היא לא הייתה מבינה את הדברים היה חוזר עליהם שוב.

השופטת סברה כי לא הייתה כל רשלנות רפואית והיות והתובעת הוזהרה מספר פעמים כי סיכויי התביעה נמוכים ואף על פי כן היא התעקשה לדבוק בעמדתה על כן הטילה עליה לשלם לבית החולים הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד על סך 6,000 ₪.

במקרים של רשלנות רפואית או חשד לרשלנות רפואית מומלץ להתייעץ עם עורך דין רשלנות רפואית מומחה בתחום.