הרופא הרגיע כי “הכול בסדר ואין סיבה לדאוג”

הרופא הרגיע כי “הכול בסדר ואין סיבה לדאוג” – הדסה תפצה בסכום של 300,000 ₪

עבר בדיקת ביופסיה ונמצא כי קיים נגע סרטני בשפה. למרות זאת מסר רופא הדסה כי אין צורך בטיפול נוסף. כעבור שנתיים התפרץ הסרטן באופן אלים כאשר התובע נותר עם נכות.

סיפור הדברים:

התובע הינו יליד שנת 1954. בתאריך – 8/3/01 הוא פנה אל ד”ר ז’ ששימש באותה עת כרופא עור בקופת החולים בה היה מבוטח. הוא התלונן על פצע בשפתו התחתונה. הרופא ציין כי החולה טופל בעבר בבית החולים הדסה ומאותו זמן הוא סובל מנגעים שונים באזור השפתיים. היות והוא העלה חשד כי מדובר בסרטן מסוג תאי קשקש הוא הפנה את התובע לביצוע ביופסיה אצל כירורג פלסטי. לאחר כשבוע מאותו יום נטל הכירורג ד”ר י’, ביופסיה מהפצע ואותו שלח למעבדה. על פי תוצאות הבדיקה התברר כי מודבר ב SCC שמגיע לשולי הרקמה.

התובע הופנה לכריתה מלאה ולשחזור כאשר על המכתב שמוען למחלקת הכירורגיה הפלסטית, נכתב – “בהקדם”.

התובע הגיע לבית החולים הדסה ושם נבדק במרפאות החוץ. בבית החולים ביצעו עוד ארבעה ביופסיות אשר בהם נמצאו שלושה מהדגימות שפירות ואחת שהיא טרום סרטנית. כאשר התובע הגיע לקבל את התשובות של הבדיקות פגש ברופא כאשר תוכן השיחה אינו נהיר והוא שנוי במחלקות אך מוסכם כי לאור הביקור הובן כי אין צורך בטיפול כלשהו ואכן התובע לא המשיך כלל לבצע כל מעקב.

לאחר שנתיים פנה התובע שוב אל קופת החולים כאשר הוא סובל מפצע גדול בשפה. בוצעו שוב ביופסיות אשר גילו כי קיים סרטן SCC במקומות שונים בשפתיים כולל באזורים אשר משם ניטלו בשעתו הדגימות בבית החולים הדסה. הוא אושפז בבית החולים שערי צדק למשך עשרים ושישה יום כאשר במהלך האשפוז הוא נותח לצורך כריתה של חלק מרכזי מהשפה וכן לצורך שחזור, כמו גם לכריתה של קשריות הלימפה בצוואר.

כאשר הוא שוחרר היו שפתיו תפורות זו לזו כאשר התזונה שלו הייתה בעיקר באמצעות קשית. כאשר שהה בבית נפערו התפרים והוא נאלץ להתאשפז שוב לתשעה ימים. במהלך הימים הללו עבר שוב תפירה חוזרת אך היות והוא סבל מהתכווצות של הפה ומקושי לפתוח אותו הוא נזקק שוב לביצוע שחזור מחדש. הפעם נעשתה הפרוצדורה באמצעות מתלה אשר ניטל מהשפה העליונה. היות  ותלונותיו נמשכו, הוצע לו לעבור ניתוח לצורך שחזור נוסף, זאת על מנת להאריך את השפה התחתונה.

באותה תקופה נקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי, נכות כללית זמנית , נכות פלסטית בשיעור של חמישים אחוזים בשל הצלקת שגרמה לשינוי מראה הפנים שלו ולמראה דוחה כמו גם נכות נפשית של עשרים אחוזים בשל תגובה דיכאונית.

בהמשך נקבעה לו דרגת אי כושר כאשר הנכות הזמנית אף הפכה לצמיתה.

נושאים השנויים במחלוקת –

המחלוקת המרכזית נטועה למעשה במישור העובדתי. מה אמר ד”ר י’ – רופא קופת חולים לתובע בעת אשר הוא הפנה אותו להדסה. האם המטרה הייתה כריתה של פצע או אבחון האם זהו גידול סרטני? כמו כן, מה אמרו רופאי הדסה לתובע לאחר הבדיקה? האם אכן נאמר לו כי הכל בסדר ואין יותר צורך במעקב? כמו כן, האם קיימת חובת מעקב מטעם קופת החולים? האם ד”ר י’ היה צריך לדרוש את התוצאות של בדיקות הביופסיה? על פי טענת הקופה, אין להשית כלל על הרופאים את חובת המעקב ואת הפיקוח לביצוע בדיקות של בית חולים ציבורי. כמו כן, היות והתובע ידע למעשה מדוע הוא הופנה לבית חולים הדסה, הרי שלא הייתה עולה כל תועלת מהמעקב של קופת חולים היות והתובע היה מוסר את תשובתם של בית החולים כי ‘הכול בסדר’ על פי סברתם.

חובת מעקב הסבר מטעם בית החולים הדסה – התובע טען כי היה על בית החולים להעניק לו הסבר מלא על הסיכונים הטמונים במצבו הרפואי כמו גם על החשיבות של גילוי מוקדם וטיפול בהתאם. כמו כן היה עליהם לזמן אותו למעקב ולוודא כי הוא אכן מופיע אליו.

על פי טענת התובע, ד”ר י’ למעשה הפנה אותו לצורך ביצוע כריתה ולא בדיקות. לו הרופאים היו מעיינים במכתבו של ד”ר י’ היו מבצעים מיד את הכריתה ולא משתהים. בבית החולים ענו על כך כי הם ביצעו את הביופסיה מתוך זהירות טרם יבצעו את הכריתה וכי המהלך עומד בגדר הסבירות וברור כי היא לא גרמה לכל נזק.

כמו כן טען כי לו התבצע הניתוח מיד לאחר שהתקבלו התשובות של הביופסיות הרי שקיימת סבירות גבוהה כי לא היה צורך בניתוחים מורכבים כל כך ובכריתה של קשרי הלימפה. כמו כן הוא היה נשאר עם שפה תקינה ללא מיחושים וללא היצרות. הייתה כאן הפרה של חובת הזהירות וכשלים ברישום כמו גם לא הובאו עדויות רלוונטיות.

לפיכך עבר נטל ההוכחה אל הנתבעות.

על פי טענת הנתבעות יש לייחס אשם תורם לתובע. למעשה הם טוענים כי התובע מנתק כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין ההתרשלות שלו. כך לדוגמא, חרף הבעיות הרפואיות אשר מהן סבל הוא המשיך לעשן. כמו כן, הם טענו כי אין הן אחראיות לממאירות המאוחרת שהתפתחה אחר כך באזורים אשר על פי הבדיקות היו שפירים.

כמו כן חלוקים הצדדים לגבי הנכות הרפואית וכי על פי טענת הקופה יש לנכות מהתגמולים אותם הוא מקבל מטעם הביטוח הלאומי.

בחקירה הנגדית נחקר התובע האם נאמר לו על ידי ד”ר י’ כי הוא סובל מגידול סרטני. הוא השיב כי הוסבר לו כי עליו לעבור ניתוח וכי בקליניקה של ד”ר י’ אין את הכלים המתאימים לצורך כך ועל כן הוא מופנה לבית החולים הדסה. על פי דבריו הוא לא קבל הסבר על מהות הניתוח והוא גם לא שאל את הרופא על כך.

ד”ר י’ לעומתו לא ממש זכר את התובע אך מסר את עדותו וגרסתו על סמך המסמכים והרישומים הרפואיים.

הוא ראה את המטופל פעמיים. לפני הביופסיה ולאחריה כאשר הוא הוציא לו את התפרים. הוא מעיד כי הוא מסביר בדרך כלל למטופלים את הבעיה וכי במקרה זה אף הפנה אותו להדסה, כך שברור כי התובע קבל את ההסברים הדרושים.

התובע הצהיר ואמר באופן ברור וחד משמעי כי “לשמחתי, בבית החולים הדסה נאמר לי כי אין לי כלום, כי אני יכול ללכת וכי אני לא זקוק לטיפול כלשהוא. הרופאים אפילו לא אמרו לי שאני צריך להיות במעקב. זה המקום לציין … כי אילו היו אומרים לי שישנה בעיה או כי צריך לבצע טיפול מסוים, הייתי מבצע את כל הטיפולים הנדרשים, כפי שעשיתי עד לאותו מועד כמו גם לאחר שגילו כי אני סובל ממחלת הסרטן בבית החולים שערי צדק”.

כמו כן אמר – “הרופא פעם אחת אשר ראה אותי אמר לי אדוני אין לך כלום, לך הביתה, הלכתי … לא נתן לי שום דבר ביד … לא שאלתי אותו, מה אני אשאל אותו? הרופא אומר לי אתה בריא, מה אני אשאל אותו? איך אני בריא כמו חמור או כמו סוס? …”.

השופטת התרשמה כי אכן החולה ביצע בצייתנות את הוראות הרופאים וכי הדסה אחראית לפצות אותו בשל “מתן עצה רשלנית”.

היא חויבה לשלם לו 310,000 ₪.

להתייעצות עם עו”ד רשלנות רפואית אהובה טיכו, צרו קשר