20,000 ₪ ליולדת שלא אובחנה בזמן כסובלת מפקקת וורידים

רק לאחר הלידה אובחנה היולדת כסובלת מפקקת וורידים. מחלה שנחשבת כמסכנת חיים. שופטי המחוזי שוכנעו כי ניתן היה לאבחן את הדבר לפני הלידה, זאת בשונה מבית משפט השלום אשר דחו את התביעה. המערערת לא וויתרה וזכתה בפיצוי של כעשרים אלף ₪.

סיפור הדברים:

בשנת 2010 נכנסה המערערת להיריון. מדובר היה בהיריון אשר כבר משלביו המוקדמים נחשב היה כהיריון בסיכון גבוה. היות ואובחנה המטומה תת שלייתית. זו גרמה לדימומים חוזרים ונשנים במהלך ההיריון ואשר חייבו את אשפוזה של המערערת מספר פעמים במהלך התקופה בגלל הצורך בהשגחה צמודה בעקבות הדימומים שהלכו והחריפו. בשבוע 23 להריונה היא אושפזה ונשארה כך עד הלידה אשר בוצעה באמצעות ניתוח קיסרי.  במהלך האשפוז טרם הלידה התלוננה המערערת מספר פעמים על כאבים באזור המפשעה והירך ועל קושי ליישר את הרגל. היא נבדקה על ידי רופאים מתחום האורתופדיה והגניקולוגיה כמו גם על ידי רופא לכלי דם אך רק לאחר הלידה אובחנה היולדת כי היא סובלת מפקקת וורידים עמוקים גבוהה – DVT

המערערת הגישה תביעת רשלנות רפואית נגד המשיבה בעילה של התרשלות בטיפול הרפואי. היא טענה כי המעקב וגם הטיפול שניתן לה היו רשלניים וכי לא בוצעו בדיקות דופלקס כמו גם בדיקות MRI אשר לו היו מבוצעות הן היו מצביעות על הבעיה אשר ממנה סבלה – פקקת וורידים. היא טענה כי ניתן היה לטפל באמצעים אשר אינם בעייתיים בזמן היריון וכי אלו היו עשויים למנוע את הנזקים אשר מהם סבלה בהמשך. היא טענה כי הטיפול אשר אותו נתנו לה באמצעות קלקסן שזהו חומר מדלל דם, ניתן לה בכמות קטנה מידי וכן התרופה ניתנה לה באיחור ועל כן היא לא הועילה. בית משפט השלום דחה את תביעתה של היולדת וקבע כי מצבה של המערערת באותו זמן היה רגיש במיוחד בעקבות ההיריון בסיכון גבוה עם הדימום הפעיל אשר היווה סיכון של ממש להפלה כמו גם לחייה של המערערת, כך שכל תשומת הלב הייתה נתונה לנושא העיקרי. מלבד זאת נבדקו כל תלונותיה אחת לאחת והיא אף נבדקה על ידי רופאים מתחומים שונים אשר שללו את בעיית פקקת הוורידים כי לא אובחנו הסממנים הקלאסיים אשר מצביעים על התופעה כמו כחלון ברגליים ועוד.

כמו כן ציין בית משפט השלום כי מרחב הפעולה של הצוות הרפואי בכל מה שנוגע לכאבים במפשעה ובירך השמאליים היה מוגבל בגלל ההיריון והסיכון שבדימום.

מלבד זאת טען בית משפט השלום כי בית החולים כלל לא התרשל בבדיקת תלונותיה של המערערת. הם בדקו את מצבה והחליטו לבצע בדיקת רנטגן וגם MRI מיד לאחר הניתוח הקיסרי כאשר הדבר יתאפשר.

בפסק הדין נכתב כי מתוך חומר הראיות ומתוך ניסיון החיים עולה כי ישנם מקרים רבים אשר בהם מומלץ להמתין ולראות כיצד מתפתחים הדברים בכדי להגיע לאבחנה הנכונה והמדויקת. אבחנות נמהרות עלולות להוביל לטיפולים מוטעים אשר עשויים להזיק ובמיוחד כאשר מדובר במצב כזה אשר בו הייתה נתונה המערערת.

בית המשפט סבר כי היולדת קבלה מיד לאחר הלידה את התרופה ואת הטיפול המתאים נגד קרישה בדיוק על פי הנהלים כפי שכל יולדת מקבלת.

טענותיה של המערערת:

לטענתה – בית המשפט התעלם מגורמי הסיכון אשר עשויים היו להוביל אצלה לתופעה של פקקת וורידים – שכיבה ממושכת, כאב ברגל וההיריון.

מלבד זאת היא טענה כי בבית החולים התייחסו אל תלונותיה מההיבט האורתופדי והתעלמו מהאבחנה המבדלת של תחילת התופעה אשר מצביעה על פקקת וורידים. תופעה אשר ניתן היה לטפל בה בקלות רבה עם תרופה פשוטה ולא יקרה.

עוד היא טענה כי בבית החולים התעלמו מתלונותיה ורק לאחר שלושה ימים שלחו אליה רופא כלי דם, זאת למרות שהיא התלוננה כי היא סובלת כבר שבוע מהתופעה.

היא טענה גם כי על פי חוות דעת המומחים אין כל מניעה לבצע בדיקת MRI במצב היריון, כמו כן היא טענה כי הקלקסן שניתן לה לאחר הלידה היה רק לאחר 24 שעות מהלידה ולא מיד אחריה כפי שמקובל בדרך כלל.

מעיון בתיק הרפואי עולה כי כאשר הוזמן ייעוץ של רופא כלי דם נכתב במסמך – “מתלוננת על כאבים בירך שמאל ללא עדות לDVT”

לאחר שנבדקה המערערת על ידי הרופא לכלי דם – נכתב במסמך הרפואי – “בת 31, במשך כ 4 חודשים שוכבת עקב הריון בסיכון. במשך שבוע כאבים במפשעה שמאל, לא מסוגלת לישר ירך. רגל לא בצקתית, ללא רגישות בסובך. רגישות ממוקמת במפשעה. אין לממש בקע. לסיכום: אין עדות לפתולוגיה וסקולרית”

המערערת ילדה בניתוח קיסרי. בהוראות הרופא לאחר הלידה נכתב: “הוראות רופא” צוין: “clexane 40 mg 18 שעות לאחר ניתוח באישור רופא בכיר”

היא המשיכה להתלונן על כאבים במפשעה וברגל שמאל. הרופא שבדק אותה כתב כי נמצא כי היולדת סובלת מנפיחות וכאבים ברגל שמאל וצוין כי היא תקבל קלקסן במינון של 60 מ”ג ותופנה לייעוץ רפואי של רופא כלי דם.

מינון הקלקסן אכן הועלה למינון טיפולי.

חומרת המחלה

מחומר הראיות עולה כי מדובר במחלה מסוכנת אשר עלולה להיות מסכנת חיים. היא עלולה לגרום לתסחיף ריאתי אשר עלול להוביל למוות היות וקריש דם עלול להוביל לפגיעה בשסתומים של הוורידים ולאי ספיקה וורידית.

פרופסור לנצברג שהתבקש לתת את חוות דעתו אמר כי – “במקרה שלנו היא ברת מזל שלא קרה את זה, אבל ללא ספק הקריש התארך. עובדה שבאולטרה סאונד מצאו מקטע אחד ואחר כך הוא ביקש סי טי אנגיו, נבהל מ … הרגל ועוצמת הפקקת וביקש לדעת אם הקריש עלה גבוה כדי להחליט אם צריך עוד פעולות כירורגיות או המסה של … לעצירת התפשטות הפקקת …”

בגלל שמדובר במחלה מסוכנת כל כך, מחלה אשר עלולה להוביל לסיבוכים ולנזקים בלתי הפיכים – על כן מן הנכון שהצוות הרפואי יעלה את רמת הערנות ואת הזהירות הנדרשת ממנו בכל זמן נתון כאשר מתעורר חשד לבעיה מן הסוג הזה.

חובת האבחון

האבחון של הבעיה הספציפית אשר ממנו סבלה החולה היה פשוט וקל לו רק נעשה הדבר וכך יכלו להימנע הכאבים וההחמרה של הבעיה.

רבות נכתב על הנושא של אבחון מחלת המטופל. יש צורך לשאול, לחקור, לגלות יוזמה ולבדוק את העובדות לעומק.

כך נקבע למשל – “במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן, במסגרת נתוניו של כל מקרה, את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת, לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול מימצאים מסוימים, מימצאים שיש בהם כדי לסייע לאיבחון נכון.”

הערעור התקבל והוא הוחזר לבית משפט השלום לקביעת גובה הפיצויים.

המדינה חויבה לשלם למערערת פיצוי של כעשרים אלף ₪.