מאות אלפי שקלים פיצוי בגלל רשלנות בניהול רשומות רפואיות

בית המשפט קבע כי בית החולים שיבא התרשל בכך שלא הדפיס מידע רפואי בעקבות ליקוי במערכת הרישום הממוחשבת. נקבע גם כי הייתה רשלנות בכך שהחולה לא הועבר באמבולנס מהמחלקה השיקומית בבית החולים תל השומר אל בית החולים בלינסון שם עבר קודם לכן – ניתוח להשתלת ריאות – אלא במיניבוס שיועד להסעת עובדים.

סיפור הדברים:

בתאריך – 03/07/08 עבר המנוח ניתוח מורכב להשתלת ריאות בגלל מחלת ריאות כרונית אשר ממנה סבל. הוא היה אז בן 56. לאחר הניתוח וההחלמה עבר מבית החולים בילינסון שם בוצע הניתוח אל בית חולים שיבא לצורך שיקום נשימתי. בתאריך 24/07/08 הורע מצבו והוא נשלח חזרה אל בית חולים בילינסון. שם הידרדר מצבו וכתוצאה מכך הוא נפטר בתאריך – 02/08/08.

יורשיו ואשתו וביתו הקטינה שהיו תלויות בו – תבעו את מדינת ישראל שהיא הבעלים של בית חולים שיבא. כמו כן תבעו את הבעלים של בית חולים בילינסון. בעניין בית חולים בילינסון ניתן ביום 25/07/16 פסק דין חלקי בו נדחתה התביעה נגדה.

ראשית דבר –

המנוח סבל מכמה מחלות כאשר החמורה שבהן הייתה מחלת ריאות חסימתית כרונית. בעקבותיה הוא היה מועמד כשנתיים להשתלת ריאות. הוא הובא בתאריך 02/07/08 אל בית חולים בילינסון לצורך התאמת רקמות. לאחר שנמצא עבורו השתל המתאים הוא עבר את הניתוח. היה זה ביום 03/07/08 מאותו יום ועד לתאריך 24/0708 הוא היה בטיפול נמרץ ובהתאוששות, שם נעזר בתרופות ובתמיכה תזונתית. התביעה למעשה מתמקדת בתקופה שאחר כך. בזמן אשר בו הוא היה מאושפז בבית החולים שיבא בתל השומר לצורך שיקום נשימתי. ביום 24/07/08 הוא הועבר באמצעות ניידת לטיפול נמרץ אל בית החולים שיבא בתל השומר אל המחלקה המיועדת לשיקום נשימתי. מדובר במחלקה אשר עוסקת בשיקום חולים אשר מתקשים וסובלים מבעיות שונות בנשימה. בעקבות ההחמרה במצבו הרפואי ולמרות הטיפול  האנטיביוטי והטיפול השיקומי, מצבו המשיך להיות חמור. על כן הוחלט על ידי רופאיו לשחרר אותו אל בית החולים בילינסון. הוא הועבר משיבא באמצעות מיניבוס המיועד להסעת עובדים אל היחידה לטיפול נמרץ. לא הייתה כל רשומה רפואית המתייחסת ישירות להעברה ומזהה רופא שנכח בעת ההעברה. הוא הגיע אל בית החולים בילינסון עם כשל נשימתי ועם תחושת חנק. הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ אך שם הוסיף מצבו להידרדר עד שביום 02/08/08  הוא נפטר.

טענות התובעים:

התובעים טענו כי קיים קשר ברור בין הטיפול הרשלני אותו קבל המנוח בבית חולים שיבא בתל השומר עד לשובו חזרה אל בית החולים בלינסון לבין מה שהביא בסופו של דבר למותו. הם מנו את המחדלים, ביניהם –

הזנחה טיפולית, היעדר של טיפול רצוף והערכה בתדירות הנדרשת, היעדר טיפול נגד דחיית השתל, היעדר בקשה של ייעוץ רופאים מומחים במקום שהיה נכון לבקש את הייעוץ המקצועי. ההחלטה שלא להעביר את החולה חזרה לבילינסון במהלך יום השבת למרות שמצבו כבר התחיל אז להידרדר כמו כן תקלות קשות באופן ההעברה של המנוח אל בית החולים בילינסון, העברה שלא נעשתה באמבולנס כפי המתבקש אלא במיניבוס רגיל ששימש את העובדים של בית החולים.

טענות הנתבעת:

הנתבעת טענה כי מדובר היה בחולה קשה מאוד שעבר טיפול מורכב במיוחד עם אחוזי הצלחה נמוכים מלכתחילה. אין למעשה קשר סיבתי בין מותו של החולה לבין פעילות הנתבעת ומעשי העובדים. הנתבעת טענה כי ההחלטה להשאיר את המנוח בשיקום נשימתי הייתה החלטה נכונה למצבו זה ולא הייתה סיבה למהר ולהעביר אותו חזרה אל בית החולים בילינסון שם נותח. מטבע הדברים בדרך כלל יש להמתין 48 שעות כדי לבדוק את הצלחת הטיפול האנטיביוטי והשיקום הנשימתי אותו קבל המנוח בכדי להגיע לקבלת החלטה לגבי המשך התהליך.

הנתבעת הודתה כי היא אכן העבירה את המנוח באמצעות אמבולנס שמשמש גם כמיניבוס לצורך הסעת העובדים אך בניגוד לטיעון של התובעים, מדובר היה ברכב שעמד בכל התקנים הנדרשים לצורך העברת חולים. הרכב אויש בצוות מקצועי מתוך המחלקה לשיקום נשימתי, כמו כן היו שם רופאה, אח, ציוד החייאה ומכונת הנשמה ניידת.

בעניין היעדר רשומות רפואיות תקינות טענה הנתבעת כי מערכות מחשוב הן מערכות שאינן מושלמות וכי תקלות שונות מאפיינות כמעט כל ארגון או מוסד. תמיד ניתן ללקט את המידע החלקי ולסדר אותו לכדי רשומה רפואית מסודרת ומספקת.

לעניין ההעברה טענה הנתבעת כי אופן ההעברה היה נכון וההנשמה הידנית לא פגעה כלל במנוח ולא גרמה למותו. מותו נגרם בעקבות זיהום, אי ספיקה נשימתית ודלקת ריאות נרחבת. על פי דבריה מדובר במהלך מוכר במקרים של השתלת ריאות.

לעניין ההחלטה שלא להעביר אותו ביום שבת ענתה הנתבעת כי המנוח קבל את הטיפול הטוב ביותר העונה על חובת הזהירות המקובלת ברפואה השיקומית. כמו כן הוא קבל טיפול רציף לאורך כל יום השבת על ידי רופאי המחלקה כאשר אלו דאגו כל העת לעדכן גם את הצוות הבכיר.

הנתבעת טענה כי התובעים לא יכולים לטעון לדחיית השתל כסיבת המוות בגלל שהם התנגדו לנתיחת הגופה לאחר המוות.

השופט אמיר דהאן – שופט בית המשפט השלום באשקלון קבל את התביעה. הוא קבע כי החולה קבל את הטיפול השיקומי הנכון בבית חולים שיבא עד לשלב אשר בו בקשו להעבירו לבית חולים בילינסון. הוא ציין כי הבעייתיות בכל מה שקשור לרשומות הרפואיות אכן עוברת כחוט השני לכל אורך הדרך בכל השלבים שליוו את הטיפול במנוח. הוא הדגיש כי חלק מהותי בשמירה על זכויות החולה זהו ניהול תקין וברור של רשומות רפואיות כאשר לא מדובר רק בכלי ראייתי אלא במכשיר יסודי בכל מה שקשור לטיפול.

לדברי השופט – הוכיחו התובעים כי נמסרו להם רשומות רפואיות שהן רחוקות מאוד מהדרישות היסודיות של שקיפות ותקינות אשר הן חלק מזכויות החולה וכי הפגמים הללו ברשומות גרמו לכך כי אלו לא היו נגישים בעת האשפוז הן להם והן לצוות הרפואי.

הוא כתב כי – ״על הנתבעת, כמוסד טיפולי, מוטלת החובה להפקה – הוצאה בעותק קשיח ואלקטרוני של רשומה רפואית ברורה על-מנת שכול מטפל ומטופל יוכלו להבין את אשר נעשה בעניינו לשם טיפול בבעיותיו הרפואיות״.

על פי דבריו מדובר היה בכשל שהיא ברמה המוסדית ומדובר בפגמים קיצוניים אשר היו ברורים וידועים לבית החולים.

השופט אף ציין בעניין ההעברה של המנוח לבית החולים בלינסון כי ההעברה בוצעה ללא רשומה רפואית מסודרת ותקינה והמשפחה כלל לא ידעה כי לא מדובר בהעברה שלא באמצעות ניידת לטיפול נמרץ.

כמו כן ציין השופט כי במקרה מעין זה היה מקום לשקול פיצויים עונשיים אך התובעים לא דרשו זאת. על כן פסק השופט לטובת התובעים פיצוי של 100,000 ₪ בגלל הפגיעה באוטונומיה בגין הליקוי ברשומות ובנוסף – 50,000 ₪ על הרשלנות בהעברה במיניבוס יחד עם הסבל והכאב אותו חווה המנוח בעקבות כך.

הנתבעת אף חויבה בהוצאות ושכר טרחת עורך דין על סך של 68,707 ₪.

להתייעצות עם עורכת דין רשלנות רפואית אהובה טיכו – צור קשר