איבד את יכולת השמיעה בעקבות רשלנות מקוממת מצד הצוות הרפואי

הצוות הרפואי בבית החולים “אסף הרופא” ביצע שלושה ניתוחים אך בעקבות העברה רשלנית אל מחלקת ההתאוששות – נגרם נזק קטלני.

התובע, יליד שנת 1935. בתאריך – 23/9/98 כאשר היה התובע בן 63, פנה להיבדק במרפאת אף אוזן גרון במרכז הרפואי אסף הרופא, זאת בשל ירידה בשמיעה בשתי אוזניו. הוא אובחן כסובל ממחלת האוטוסקלרוזיס שזוהי מחלה גנטית אשר גורמת להסתיידות עצם השמע באוזן התיכונה. (ארכובה)

באוזנו הימנית הייתה הירידה בשמיעה ברמה חמורה יותר על כן הומלץ כי יעבור ניתוח אלקטיבי באוזן זו. מדובר בניתוח – סטפדקטומיה. זהו ניתוח אשר במהלכו חודרים אל האוזן התיכונה ומחליפים את עצם השמע – הארכובה בפרוטזה מלאכותית. מדובר בניתוח אשר מחייב מומחיות מיוחדת היות ומדובר בכירורגיה מיקרוסקופית. כאשר הניתוח מבוצע על ידי מנתח מומחה הרי שאחוזי ההצלחה גבוהים מאוד. 99% – 98%!

כאשר התבצעו שלושת הניתוחים היו חדרי הניתוח ממוקמים בבניין של מרפאות החוץ אשר ממוקם במרחק מה ממחלקת האשפוז. באותו זמן נערכו שיפוצים בשטח בית החולים לצורך חידוש הכבישים. ד”ר קסלר שביצע את הניתוח העיד כי הניתוח כולו התנהל כסדרו והוא הסתיים בהצלחה. המנותח אף העיד כי הוא שמע ציוץ ציפורים בחדר ההתאוששות. לאחר הניתוח הועבר התובע אל המחלקה באמצעות מיני אמבולנס ולאחר כשבוע, בתאריך – 8/2/99 הוא שוחרר לביתו.

בתאריך 21/3/99 ערכו לתובע בדיקת שמיעה מלאה אשר ממצאיה הצביעו כי הניתוח למעשה נכשל וכי השמיעה של התובע באוזן ימין החמירה. על פי הממצאים אשר התגלו לאחר מכן בניתוח הבא עלה כי סיבת הכישלון היא העתקת הפרוטזה ממקומה. התובע טען כי הדבר אירע בעקבות השינוע שלו אל המחלקה תוך העברה גסה ומטלטלת ברכב אשר אינו מיועד להעברת חולים במיוחד לאור האזהרה של הרופא לשמור על חוסר תזוזה ומניעת טלטולים של הראש.

בתאריך 7/6/99 שב התובע לבדיקה במרפאת אף אוזן גרון, שם הוסבר לו כי הפרוטזה נפלה וכי היא מונחת במנח שאינו תקין בחלל האוזן התיכונה וכי בכדי לשקם את השמיעה יש צורך בניתוח נוסף. ניתוח רביזיה סטפדקטומיה.

התובע הוחתם על טופס הסכמה לניתוח.

ביום 13/1/1 אושפז שוב בתובע לצורך ביצוע הניתוח השני. הניתוח בוצע על יד פרופסור סגל – רופא אף אוזן גרון בכיר ומנהל המחלקה באותה עת. משהחל הניתוח התגלה כי קיים נקב בעור התוף ומשכך לא בוצע הניתוח המתוכנן אלא תוקן ושוחזר עור התוף.

התובע הוזמן אם כך לניתוח שלישי. את הניתוח השלישי ביצע ד”ר אביתר מומחה אף אוזן גרון בכיר ומנהל מחלקה. בניתוח זה בוצע הרביזיה כאשר לאחר ניתוח זה העיד התובע כי הוא שמע. הוא שוב הועבר למחלקה באותו אופן כמו בפעם הראשונה.

יומיים לאחר הניתוח שוחרר התובע לביתו ובדיקות שנערכו לאחר מכן הצביעו על ירידת שמיעה קשה.

בסופו של יום, לאחר שלושה ניתוחים הפכה אוזנו הימנית ללא תפקודית כאשר הוא סובל מליקוי עמוק, ליקוי סופי אשר אין יותר דרך לתקן בניתוח או באמצעות מכשיר שמיעה.

תמצית הטענות של שני הצדדים:

התובע –

התובע טען כי הטיפול בו היה רשלני במיוחד בעת ההעברה מחדר הניתוח אל המחלקה. התובע טען כי הדגישו בפניו כי הצלחת הניתוח תלויה במניעת תזוזה של הראש למשך 24 שעות הראשונות לאחר הניתוח וכי קריטי להקפיד על כך. בכל זאת העבירו אותו אל המחלקה בהעברה גסה ומטלטלת אשר זוהי הסיבה המכריעה והבלעדית לכישלון של הניתוח הראשון והשלישי ולכל הנזקים שנבעו בעקבותיו.

מלבד זאת הוסיף התובע וטען כי ביצעו בו שלושה ניתוחים מבלי שנתנו לו את כל ההסברים הדרושים וכי למעשה היו אלו ניתוחים שבוצעו שלא בהסכמה מדעת. הוא טוען משום כך לפגיעה באוטונומיה כראש נזק נפרד כמו כן טוען כי הוא זכאי לפיצויים היות וחש בפגיעה קשה כפי שטען – “זלזלו באינטליגנציה שלו ועשו בגופו כבשלהם, גרמו לכך שהוא עבר עוד שני ניתוחים מיותרים, על כל הכרוך והמשתמע מכך, גרמו לאבדן השמיעה, הפכו אותו לבעל מום – חרש”.

עוד טען כי כפועל יוצא מרשלנות זו נמנעים ממנו הנאות בסיסיות והאפשרות לעבוד ולהשתכר.

הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות. הניתוח והשימוש בפרוטזה נעשו כולם כפי המקובל. הסיבוכים שנגרמו הם סיבוכים מוכרים, והתובע קבל את כל המידע על כך לפני הניתוח. סיבוכים אלו עשויים להתרחש גם בניתוחים אשר מבוצעים על ידי טובי המומחים וכי לא הייתה כאן כל רשלנות רפואית. לגבי התזוזות במהלך ההעברות למחלקה לאחר הניתוח הראשון והשלישי טענו הנתבעות כי מעולם לא נתקלו בטיעון כזה וכי הדבר נעשה באופן שגרתי.

לגבי הניתוח השני אשר בה נתגלה הנקב בעור התוף, טענה הנתבעת כי מדובר בתופעה אשר התגלתה במהלך הניתוח ולא הייתה כל אלטרנטיבה טיפולית. זה מה שצריך היה לעשות וכי הטיפול לא גרם כל נזק למטופל.

עוד טענה הנתבעת כי הפרוצדורה בניתוח השלישי הייתה תקינה וכי הסיבוכים אשר התגלו אחר כך הינם סיבוכים מוכרים והתובע קבל על כך את כל ההסברים. התובע חתם על כל הטפסים אשר פירטו כולם את הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בכל אחד מהם.

דיון והכרעה:

אין מחלוקת בין הצדדים כי הניתוח הראשון אכן הצליח. בדו”ח הניתוח הראשון נרשם כי התובע הצליח לשמוע לחישה באוזן המנותחת וכפי שהוא בעצמו העיד – “כשניתחו אותי, אחרי שתי דקות ששמו לי את העצם אמרתי לאשתי בחדר ההתאוששות אני שומע ציפורים. כבר 10 שנים לא שמעתי ציפורים, אני נהנה, הכול בסדר. ש. כלומר הניתוח הצליח? ת. אמרתי, הניתוח הצליח”

התובע הדגיש כי לפני הניתוח הראשון הדגיש בפניו פרופסור סגל כי קיימת חשיבות עליונה להתנהגות שלאחר הניתוח למען הצלחת הניתוח. הובהר לו כי יהיה עליו לשכב משך 24 שעות הראשונות ללא תזוזה וכי אי מילוי כל ההוראות הללו עלול לגרום לתזוזה של הפרוטזה ולכישלון של הניתוח. על אף כל זאת הועבר החולה באמצעות רכב שאינו ייעודי לצורך העברת חולים. “רכב משונה, ללא דלת אחורית, עם מנוע אחורי ממש מתחת לאלונקה שהונחה על רצפת הרכב, כשרגליו משורבבות החוצה”.

עוד העיד כי – “אחרי הניתוח היו צריכים להחזיר אותי למחלקה שהייתה די רחוקה. הגיעו שני סניטרים עם אלונקה על גלגלים. משהו פשוט, לא מיטה, רק יריעה כזאת של בד חזק או גומי. הוציאו אותי על האלונקה הזאת דרך שביל, עד לכביש שם חיכה רכב מסוג סובארו (כמו שמופיע בתמונה) שהוציאו לו את הדלת האחורית. קיפלו את הגלגלים של האלונקה ושמו אותי על הרצפה של האוטו הזה, שהיה קצר מידי והרגליים שלי אפילו הציצו החוצה. אשתי הייתה איתי באוטו והבן הלך למחלקה. ההובלה באלונקה הייתה תוך טלטולים, וכל גבשושית על השביל הקפיצה את האלונקה כמו גם בירידה מהמדרכה אל הכביש. גם הנסיעה באוטו הייתה כל הדרך בטלטולים חזקים והרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ. בסוף הגענו למחלקה וכשהייתי במיטה אמרתי לאשתי שאני כבר לא שומע”

השופטת ציינה כי מצאה כי דברי התובע אמינים וכי “במקרה דנן, הובל התובע פעם אחר פעם באופן שנראה לנתבעים ראוי, זאת תוך התעלמות מוחלטת מרצונו ולמרות התנגדותו המפורשת להעברתו המטלטלת. מדובר לא רק בטיפול פוסט אופרטיבי שנעשה ללא הסכמה של המטופל, אלא בטיפול בניגוד להסכמתו ולרצונו המפורשים”.

אי לכך חייבה את הנתבעת בפיצוי על סך 250,000 ₪.