בית המשפט פסק כי “כללית” תשלם כ – 390 אלף ₪ לחולה שקבלה תרופה שהעמידה אותה בסכנת חיים

תובעת שקבלה הורמון לטיפול בגיל המעבר הגיעה עד כדי סכנת חיים. השופט – “לא הייתה קיימת כל הצדקה להעמיד את חייה של התובעת בסכנה“.

בית המשפט הורה לקופת חולים כללית לשלם לה פיצוי של כ – 390,000 ₪.

סיפור הדברים:

התובעת, ילידת שנת 1941 סבלה מתופעות שונות אשר מאפיינות את גיל המעבר, כמו גלי חום ועוד. היא נטלה עקב כך הורמון חילופי לזה אשר מיוצר על ידי גוף האדם. את ההורמון מסוג פרמריל נטלה במשך שש שנים עד שבחודש דצמבר 1998 היא החלה לחוש כאבים ברגלה. אי לכך היא הפסיקה מיוזמתה ליטול את ההורמון ובמקביל אף פנתה לבירור רפואי.

אורתופד מטעם קופת החולים אבחן כי מדובר בתופעה אשר מכונה – פקקת ורידית בסובך רגל ימין. היא נבדקה גם כן על ידי רופא מבית החולים אסף הרופא אשר חזר אף הוא על אותה אבחנה לאור הסימפטומים.

היא עברה מספר פעמים בדיקות דופלר כאשר לא נמצאה פקקת וורידית והבדיקות הובררו כתקינות לחלוטין מלבד זרימה מוחלשת בווריד הפופאליטאלי רק בבדיקה השנייה. בבית החולים המליצו לה בעקבות תוצאה זו, ליטול מדלל דם ולהתחיל לגרוב גרב אלסטית.

במקביל הופסק הטיפול בהורמון פרמריל והרופא הגניקולוג מטעם קופת החולים כתב לה מרשם חדש של הורמון צמחי. חשוב לדעת כי ההורמון הצמחי אינו יעיל ממש כמו ההורמון הרגיל אך הוא לא יכול להוות סיכון עבור מי שסובל מבעיה של פקקת וורידים.

לאחר כשנה פנתה התובעת אל הרופא הגניקולוג מטעם קופת החולים והתלוננה כי היא ממשיכה לסבול מתופעות גיל המעבר. היא בקשה לבדוק שוב את האפשרות ליטול את ההורמון הרגיל. הרופא הורה לה לצרוך את ההורמון במינון מופחת ורק אחת ליומיים.

לאחר חמישה חודשים סבלה התובעת מאירוע קשה של תסחיף ריאתי והיא אושפזה בעקבות כך בבית החולים תל השומר. שם אובחן כי היא כן סובלת מתסחיף ריאתי. היא הגישה תביעה נגד קופת חולים כללית וגם נגד הרופא הגניקולוג שנפטר בהמשך.

טענות התובעת:

התובעת טענה כי הנתבע התרשל בכך שרשם לה תרופה בעייתית במיוחד לאחר שכבר היה קיים חשש בעבר לתופעה של פקקת וורידים. היא טענה כי מדובר בתרופה מסוכנת מאוד במצב כזה כאשר ישנו החשש מפני היווצרות של קרישי דם כאשר אלו עשויים לסכן את חייה.

כמו כן טענה התובעת כי הרופא המטפל אף לא קיים את חובת ההתייעצות עם מומחים בתחום של כלי דם. הוא ידע כי התובעת היא בעלת היסטוריה ועבר רפואי אשר כולל חשד לפקקת וורידים. בסופו של יום, היא אכן סבלה מתסחיף ריאתי אשר נבע בעקבות הטיפול בתרופה שלא התאימה לה.

היא טענה גם כי טרם מתן התרופה למטרת טיפול בתופעת גיל המעבר היא לא קבלה הסברים על טיבה של התרופה, על הסכנות אשר טמונות בתרופה ובמיוחד על רקע מצבה אשר כבר כלל חשד לבעיה של פקקת וורידים. מלבד זאת טענה הנתבעת כי היא לא קבלה הסברים על טיבה של התרופה ועל הסכנות אשר טמונות בנטילת תרופה כזו ובמיוחד לאחר שכבר קיים חשש לפקקת וורידים.

התובעת מוסיפה וטוענת כי כיום היא מוגבלת מאוד בתפקוד השגרתי והיום יומי והיא נאלצת ליטול באופן יומיומי תרופות מסוג קומדין בצורה של הזרקות. היא מחויבת במעקב הדוק אחר תפקודי הכבד, פקודי קרישה והיא גם סובלת מקוצר נשימה, מעייפות מתמדת, מבעיות נפשיות שונות ומחרדות אשר התפתחו לנוכח מצבה העגום.

טענות הנתבעים:

הטענה הראשונה של הנתבעים הייתה טענת ההתיישנות. על פי דבריהם חלפו שבע שנים מהאירוע ועד להגשת התביעה כאשר דינה של תביעה כזו – להידחות.

כמו כן טענה הנתבעת כי לגופו של עניין הנתבעת לא סבלה באמת מפקקת וורידים, זאת כפי שהוכח בבדיקות אותם עברה בתקופה בה היא התלוננה על כאבים ברגלה.

על פי טענת הנתבעים לא הייתה כאן כל רשלנות רפואית כאשר התרופה ניתנה לבה במינון נמוך ובאופן מושגח ומבוקר.

הרופא הגניקולוג מטעם קופת החולים נפטר במהלך אותו הזמן כאשר נטען בין היתר כי נטל ההוכחה במקרים מעין אלו היא גבוהה מאוד והתובעת למעשה לא עמדה בו.

טענות צד ג’:

צד ג’ טוען כי הרופאים מטעמו העניקו את הטיפול המושלם והמקצועי ועל כך יכולים להעיד כל מי שנטל חלק באותו תיק מטעם כל הצדדים. צד ג’ סמך את טענותיו על פי חוות דעת של מוחה המטולוג אחר מטעמם.

דיון והכרעה

השופטת טענה כי לא בכל מקרה של נזק בעקבות נטילת תרופה ניתן לטעון לרשלנות. אם המקרה עדיין עומד במבחן הסבירות הרי שאין כל מקום לטעון לרשלנות.

היא הפנתה לדבריו של השופט ג’ובראן בעניין אחר אשדר מצוי במאגרים המשפטיים שכתב:

“כבר נקבע, כי המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של “חכמים לאחר מעשה”, אלא של הרופא “הממוצע” בשעת מעשה. לשון אחר; רופא בשר ודם עשוי לטעות וברי, כי לא כל טעות מהווה רשלנות. לא כל שכן, כאשר זהו מצב שלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת והכול “בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה”

הנתבעת טענה עוד כי לא הוכח באמת כי החולה סובלת מפקקת וורידים וכי בעבר אף נשללה האבחנה הזו פעמיים, כך שברור שלא הייתה כאן רשלנות.

כמו כן טענה הנתבעת כי כאשר התובעת באה לבקש מרשם לצורך המשך טיפול בהורמון היא הסתירה ממנו את המידע אשר לפיה היא מאובחנת כסובלת מפקקת וורידים.

פסק הדין

בפסק הדין כתב השופט כי הרופא כן ידע על החשד לפקקת וורידים אך הוא ציין כי – “האפשרות כי התובעת תבחר להטעות את רופאה במזיד על מנת למצוא מזור למכאוביה אינה תואמת את מכלול הראיות בשטח ואף אינה תואמת את התרשמותי ממנה”.

מבחינת המישור המשפטי קבע השופט כי מתן ההורמון חרג בהחלט מהפרקטיקה המוסרית הרפאית הסבירה והמקובלת. על כן מהווה הדבר – רשלנות רפואית.

השופט הוסיף וציין בפסק הדין כי לאחר בדיקת כל הנתונים בתיק, עלה כי קיים קשר סיבתי ישיר בין נטילת התרופה ההורמונלית לבין חולי DVT שזוהי פקקת הוורידים. כמו גם להיווצרות קרשי דם ונטייה להגביר את רמת הקרישיות.

השופט הוסיף וציין בפסק הדין כי –  “עת מדובר בטיפול שנועד לשפר את איכות החיים – אפילו במידה ניכרת – לא הייתה קיימת כל הצדקה להעמיד את חייה של התובעת בסכנה”.

השופט ניתח את כל הנזקים אשר נגרמו לתובעת ועל פי זה קבע לה נכות תפקודית ברמה של 15%. כמו כן העריך השופט כי לתובעת נגרם נזק בשיעור של 314,000 ₪.

חלק גדול מהפיצויים נפסקו לה עבור סבל וכאב, חלק משמעותי נוסף עבור פגיעה באוטונומיה והעדר הסבר ברור על הסיכונים שבתרופה.