בחוק הישראלי נחקקו מספר סעיפים אשר מסדירים את אופן ההתנהלות של מוסד רפואי כלפי מטופל. בין היתר בחוק זכויות החולה, סעיף 17, נקבע כי הרופא והמוסד הרפואי חייבים לנהל רישום רפואי מסודר ומפורט של כלל הטיפולים הרפואיים, הבדיקות, חוות הדעת, הייעוציים וכמובן תלונותיו של המטופל. הגורם המטפל, בין אם הוא רופא פרטי או מוסד רפואי, חייסים להיות ברי יכולת להמציא למטופל או למיופה כוחו בבוא העת את תיקו הרפואי על כל נספחיו.
רישום רפואי תקין, מחייב לתעד את הטיפול הרפואי ברשומה רפואית אשר תכלול כמובן את פרטיו האישיים של המטופל, לרבות עברו הרפואי, את אבחון מצבו הנוכחי והוראות הטיפול העתידיות. האחריות בגין הרישום התקין מוטלת על כתפיהם של המטפל ושל המוסד הרפואי.
מעבר לחשיבות הרישום כלפי המטופל, רישום מלא את מהלך הטיפול, יסייע בעיקר לרופאים בעתיד, הרי לולא רישום מלא ומפורט, לא ידעו הרופאים שיטפלו במטופל בעתיד, מהו עברו הרפואי וכפועל יוצא ייתכן סיכוי גבוהה שהטיפול שיקבל עלול לפגוע בו ו/או לא להתאים לו, כך לדוגמא כאשר רופא אחד ימליץ על טיפול מסוג כזה ורופא אחר ימליץ על טיפול תרופתי אחר ונטילת שתי הטיפולים התרופתיים במקביל עלולה להוות סכנה בריאות בעבור המטופל, כמו כן, אלרגיות לתרופות מסוימות שלא יצוינו ברשומה הרפואית של המטופל.
פסיקת בתי המשפט בישראל ייחסה להיעדר רשומה רפואית מספקת, כעילה המעידה על התנהגות רשלנית במתן טיפול רפואי. בתי המשפט קבעו בעבר כי הרשלנות הרפואית מתגבשת כבר מעצם ניהול לקוי של רישומים רפואיים.
כיום, לפי סדרי הדין הישראליים, היעדר של רישום רפואי, מעביר את נטל ההוכחה מכתפיו של התובע אל הנתבע. אין ספק שמצב שכזה, יעמיד את הנתבע בעמדה נחותה מזאת של התובע מה שמקנה לתובע יותר סיכויי הצלחה בתביעתו. העברת נטל הראייה, כאשר אין בידיו של המטופל מלוא המידע הרפואי בעניינו, הינה אחת מהטענות הנפוצות בדיונים משפטיים העוסקים ברשלנות רפואית, ומומלץ להתייעץ עם עורך דין רשלנות רפואית מומחה בתחום.
