צלקת שנוצרה בעת שהייתה בפגייה תזכה אישה בת 29 בפיצויים

התובעת בת ה -29 סיפרה כי מאז שהיא זוכרת את עצמה היא סובלת מצלקת בידה. השופט קבל את גרסת התובעת ומתח ביקורת על בית החולים השרון אשר לא דאג לתעד את המקרה כראוי. השופט טען כי במקרה כזה על בית החולים להוכיח כי הוא לא אשם.

סיפור הדברים:

לפני כמעט שלושה עשורים נולדה התובעת בשבוע 33 להריון אמה. היא נולדה במשקל של 1,020 גרם. הניתוח נערך על ידי ניתוח קיסרי זאת היות ואובחן כי ישנו עיכוב בהתפתחות התוך רחמית. כיום מכהנת התובעת כאחות במקצועה, היא נשואה ואם לתינוק. התובעת הגיעה אל בית המשפט והציגה צלקת ברורה וניכרת על גב ידה הימנית. היא טענה כי הצלקת נוצרה כאשר שהתה בבית החולים כפגית. מתוך עיון במסמכים הרפואיים עולה כי שבועיים לאחר הולדתה היא נפצעה בידה. מתוך הכתובים לא ממש ברור ממה נגרמה הפציעה בבית החולים. מתי זה נגרם איך זה נגרם, מה טיב הפציעה ומה היה הטיפול שניתן לה. ברור כי פצע טופל באמצעות חבישה וגם בסילברול – משחה המיועדת לטיפול בכוויות וכן ביוד. התובעת טוענת כי הייתה רשלנות בטיפול בה ובאמה.

הנתבעת מצדה טענה כי לא הייתה כל רשלנות בטיפול בה או באמה וכי לא הייתה התרשלות שגרמה לצלקת. היות והגשת התביעה הייתה לאחר 25 שנים מאז שארע המקרה לא הצליחה הנתבעת לאתר עדים לאותו מקרה.

השופטת החליטה בנסיבות העניין ולאחר בדיקת שיקולי המדיניות המשפטית, כי יש לתת קדימות ליילוד. יילוד שאך עכשיו נולד אמור להיות שלם ללא כל פגם או פצע. על כן אם קיימת פציעה כלשהי או טיפול אשר גורם לצלקת שנותרת מוטל על בית החולים לתעד את העניין בזמן אמת.

כמו כן אמור צוות בית החולים לתעד מה היה אופן הטיפול בפצע, התקדמות הגלדת הפצע וגם אזכור הצלקת. היות ואין כל אזכור לפצע ברישומים הרפואיים על בית החולים להוכיח בעניין.

הצלקת

על גב ידה הימני של התובעת ישנה הצלקת שהיא באורך של 4.5 ס”מ. רוחבה של הצלקת משתנה מ2 מ”מ בחציה האולנרי ועד 10 מ”מ בחציה הרדיאלי. מומחה רפואי מטעם שני הצדדים טענו ייחסו תובעת נכות רפואית צמיתה בשל הצלקת שמכערת את ידה ואף מגבילה אותה בביצוע פעולות מסוימות. הצלקת אף פוגעת בכושר העבודה שלה.

עדותה של התובעת:

אם התובעת אושפזה במחלקת היולדות בבית החולים.

בסמוך לאחר מכן הוחלט לסיים הלידה בניתוח קיסרי.

בהתאם להחלטה, אם התובעת נותחה. במהלך הניתוח או בשלב אחר כלשהו לאחר מכן פגעו עובדי בית החולים בילוד שהיא התובעת, וגרמו לה חתך עמוק בשורש כף היד הימנית.

הפגיעה הינה תוצאה של פגיעה טראומטית וטכנית שנגרמה ע”י עובדי הצוות הרפואי של בית החולים, אשר יילדו את התובעת וטיפלו בה, הפגיעה הינה תוצאה של מעשה רשלני ואיננה חלק משגרת הטיפול הרפואי האמור.

מעיון בגיליון השחרור עולה כי ידוע היה על הפצע ואף נכתב כי י =ש לחבוש אותו. גיליון השחרור היה קשה לקריאה מפאת יושנו ובגלל שהוא היה כצוב בכתב יד אך הוזכרו בו המילים הבאות:

בתאריך 24.8.89 – “יש לחבוש את היד…”.

בתאריך 25.8.89 – “הפצע ביד יבש. אין צורך לחבוש”.

ברישום מאוחר משנת 2003 נכתב כי: “בת 14, נולדה פגה, ישנה צלקת מאז בשורש כף יד ימין, בשני צדי הצלקת ישנה הרמה…” מהדברים הללו עולה כי היה משהו שגרם לפצע באירוע שארע סמוך לאחר הלידה והוא הצריך חבישה.

לא ברור מה הייתה מהות הפגיעה אך בכל מקרה הוחלט כי יש צורך במעקב היות ולא מדבר בפצע שגרתי.

הנתבעת מכחישה כי מדובר ברשלנות והיא טוענת כי אם ישנו פגם או קיימת צלקת יד לבדוק, האם אין כאן פגם או מום עוברי כלשהו.

למעשה ממסמכי בית החולים אין כל מידע כיצד נוצרה הצלקת. פצע או פציעה אשר מותירים צלקת חמורה שכזו הם חריגים מאוד בטיפול הרפואי ודבר כזה היה אמור לקבל ביטוי בתיעוד הרפואי ולכל הפחות תיעוד הרבה יותר רחב ומשמעותי כפי שקרה בפועל.

איך קרה הדבר?

למעשה ישנן כמה וכמה אפשרויות להיווצרות פציעה כזו אשר הובילה לצלקת. בנסיבות העניין הניח השופט שלוש אפשרויות שונות.

1. חתך שנגרם בעת הניתוח הקיסרי או בעת הוצאת הפגה. זוהי אפשרות שהנתבעת שוללת בהיעדר רישום על חתך כזה כמו גם בהיעדר צלקות נוספות בידה של הפגה.
2. מחט העירוי נשברה בידה של הפגה. זוהי אפשרות שהנתבעת העלתה בעצמה. זה עשוי להיות כשל מכני שארע עם העירוי.
3. כוויה. האפשרות הזו הועלתה בעקבות הרישום שנעשה שימוש בסילברול שזוהי משחה המיועדת לכוויות ועל השימוש במשחה זו ישנו תיעוד ברור במסמכים הרפואיים.

המומחה מטעם הנתבעת ניסה לבדוק ואף ניתח את האפשרות כי המחט המוחדרת שוב ושוב בידה של הפגה הוא זה שגרם לצלקת המדוברת.

השופט הוכיח כי בית החולים למעשה לא דאג לרישום מסודר בדבר הפצע והצלקת כפי שהוא ציטט – “נקודת המוצא בבדיקת רשלנות רפואית היא כי ביחסים בין רופא למטופל יש אי שוויון והרופא המטפל או המוסד הרפואי, הם שיכולים לספק את המידע המקצועי ביותר אודות הטיפול. ואכן, בתי המשפט קבעו במקרים מסוימים כי העדר רישום מעיד על התנהגות רשלנית בטיפול הרפואי מצד הרופא המטפל ולעיתים יש בכך כדי להעביר את נטל הראיה. אי ביצוע רישום מלא, אובדן מסמכים וכיוצ”ב, עלולים להביא להעברת נטל הראיה לכתפי הנתבע, להראות כי לא רשלנותו היא זו אשר הביאה לנזק”.

על כן הוא קבע כי הנטל להוכיח את העובדות עובר אל בית החולים. מדברי הנתבעת לא התרשם השופט כי הנתבעת לא התרשלה והיא לא הרימה את נטל ההוכחה.

נזק ופיצוי

התובעת פנתה בגיל 14 לבצע ניתוח לצורך טשטוש הצלקת אך הניתוח כלל לא הועיל והוא אף החמיר את המצב.

התובעת מתלוננת על פגיעה תפקודית אשר מפריעה לה בחיי היום יום והקושי מורגש בעיקר בעת הקלדה. בנוגע לעזרה לזולת לא הוכח כי התובעת נזקקת כרגע לעזרת הזולת.

לעניין כאב וסבל תיארה התובעת כי היא סבלה ועדיין סובלת מכאבים בגין הצלקת.

בנוגע לנזק לא ממוני התלוננה התובעת כי היא סובלת מבחינת ההופעה והמראה שמשפיע על הביטחון העצמי. הדבר משפיע עליה מבחינה נפשית וגורם לה קושי יומיומי ממש.

סוף דבר

השופט פסק כי דין התביעה להתקבל. ריכוז הפיצוי בגין נזקי התובעת הוא כדלקמן:

אובדן כושר השתכרות לעתיד + פנסיה -22,000 ₪

עזרת הזולת בעבר ובעתיד -5,000 ₪

נזק לא ממוני -58,000 ₪

————-

סה”כ פיצוי

85,000 ₪

התביעה התקבלה, כך שהנתבעת נדרשה לשלם לתובעת סך 63,750 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת סך כולל של 18,000 בגין שכר טרחת עו”ד רשלנות רפואית בלידה והוצאות משפט.