אסיר לקה בהתקף לב המדינה תפצה אותו בסכום של 935 אלף ₪

אסיר שהתלונן משך מספר חודשים כי הוא סובל מכאבים בחזה לא זכה להיענות ולטיפול הולם. השופט הבהיר כי לו היה האסיר מקבל את הטיפול במועד, היה יכול להיות מטופל באמצעות צנתור תוך זמן קצר ולמנוע את החרפת מצבו.

סיפור הדברים:

התובע כבן 57 (יליד 20/10/60 ) עבד בחברה לבטון ושימש כמנהל עבודה. הוא עסק בייצור מבנים טרומיים והשתכר כ6,5000 ₪ לחודש. בעת הגשת התביעה הוא עובד בארכיב אוניברסיטת תל אביב ומשתכר כ – 3,7000 ₪ לחודש.

בשנת 2011 הוא מצא את עצמו מסתבך בקטטה כשאר במהלכה הוא דקר אדם אחר. בבית המשפט הרשיעו אותו בתקיפה ולאחר ערעור נגזרו עליו 33 חודשי מאסר בפועל אשר אותם החל לרצות בחודש אוגוסט 2011 בכלא חרמון.

לפני המאסר הוא סבל מסוכרת, מלחץ דם גבוה כמו כן הוא נהג לעשן. מדובר בגורמי סיכון למחלות לב. בשנים שלפני המאסר היה תיעוד כי הוא התלונן על כאבי חזה. תועד גם כי הוא אושפז פעם אחת בשנת 2010.

בשעתו עבר בדיקת אקו לב אשר נמצא תקין. עקב הסתבכותו הפלילית והחובות הכלכליים התלונן על מצוקה נפשית ועד לשחרורו מהכלא הוא טפל ב’ציפרלקס’. השופטת אף הוסיפה כי עם מאסרו הוא פנה אל מרפאת הכלא ומיוזמתו הוא ביקש להפסיק את הטיפול באינסולין.

במהלך מאסרו, בתאריך 31/10/10 הוא פנה אל רופא הכלא (ד”ר ס.פ.) והתלונן כי “מזה מספר ימים, בזמן עליית מדרגות חש לחץ בחזה ללא הזעות או קשיי נשימה. חולף לאחר מנוחה של 10 דקות”. ד”R פ. בדק אותו ומצא כי לחץ הדם שלו עומד על 144/90 והדופק על 92, זאת ללא כל סימנים קליניים או הפרעות בפעולות הלב. היות ולא נמצא ממצא חריף כלשהו סבר הרופא כי אין כל צורך בטיפול דחוף והוא הפנה את התובע לבדיקה ולייעוץ קרדיולוגי על פי הסדר התורים הרגיל בכלא.

בתאריך 22/3/12 הוא אכן נבדק על ידי רופאה קרדיולוגית (ד”ר א.נ. קרדיולוגית מבית החולים ‘זיו’ בצפת והיא תיעדה את הביקור ואת הבדיקה ברשומה הרפואית. היא תיארה את תלונות התובע, את גורמי הסיכון ואף ציינה כי בדיקת הא.ק.ג. הינו תקין והפנתה את התובע לביצוע מבחן מאמץ כמו כן הפנתה אותו להמשך מעקב קרדיולוגי.

לתאריך 9/5/12 נקבע תור לתובע עבור מבחן המאמץ. התור נקבע לשעה שתים עשרה בצהריים אך בפועל הובא האסיר על ידי השב”ס בשעה שתחיים. היות וכך הוא לא התקבל והבדיקה לא התקיימה. הנתבעת כלל לא הכחישה את האיחור וברשומות של בית החולים נכתב כי המטופל לא הגיע לבצע את הבדיקה.

כעבור מספר ימים הוא נבדק שוב על ידי קרדיולוג וברשומה הרפואית נרשם כך: “בן 51. סובל מכאבים בחזה במאמץ. בביקור קודם הומלץ על מבחן מאמץ, אך לא נעשה”. הרופא המליץ שוב כי הוא יבצע בדיקת מאמץ ויתחיל בטיפול תרופתי וישוב לביקורת עם תוצאות הבדיקה.

כאשר שהה בחופה מהכלא, ביצע את בדיקת המאמץ בעצמו בבית חולים זיו בצפת. התובע טען כחי מטעם הכלא תיאמו עם בית החולים את התור לבדיקה דווקא ביום אשר בו הוא שהה בחופשה על מנת לחסוך מעצמם את הצורך בליווי שכרוך בהבאה שלו מהכלא אל בית החולים לצורך הבדיקה. הנתבעת טענה כי מדובר במקרה אקראי לחלוטין וכי התורים מתואמים על ידי בית החולים ובהתאם ליומן שלהם. בבדיקת המאמץ התקבלו תוצאות חיוביות כלומר התובע הופנה להמשך מעקב קרדיולוגי במרפאה הקרדיולוגית.

כאשר שב מהחופשה אל הכלא הוא הציג את תוצאות הבדיקה לרופא המחליף והוא בדק לו דופק ולחץ דם שהיו בגדר הנורמה.

בסיום הבדיקה הוא כתב – “חזר ממבחן מאמץ אשר יצא חיובי. ליצור קשר עם מח’ קרדיולוגית צפת בהקדם ע”מ לקבוע תור להמשך בירור” למרות שהרופא בקש כי ייווצר קשר לצורך מעקב קרדיולוגי, עדיין לא נוצר קשר מטעם מרפאת הכלא עם בית החולים שכן לטענת הרופא הוא לא התרשם כלל כי מדובר במקרה דחוף.

בתאריך 20/7/12 החל התובע להתלונן על כאבים בחזה והוא פונה באמצעות אמבולנס אחל בית חולים זיו, שם אובחן כי הוא סובל מאוטם קדמי והוא הוכנס לצנתור דחוף. בצנתור זוהתה חסימה מלאה של אחד מהעורקים כמו כן זוהו חסימות נוספות משמעותיות בעורקים נוספים. הוכנס תומכן ובהמשך כאשר עבר צנתור נוסף הוכנס תומכן נוסף. התובע נשאר באשפוז משך שבעה ימים כאשר לאחר מכן הוא הוחזר לכלא חרמון. הוא המשיך להיות שם במעקב רפואי וקבל תרופות ואף נלקח לביקורת. התובע התלונן כי בכלא לא זכה ליחס הולם וכי הטיפול בו לא היה מושלם ובאופן כללי היחס אליו היה כאל מטרידן.

טענות התובע הן כי אילו הוא היה מטופל כאזרח רגיל ברפואה הציבורית הוא יכול היה לעבור את הצנתור בזמן וכך הייתה נמנעת ההידרדרות במצב והוא לא היה מגיע לשלב של אוטם מלא.

חוות דעת רפואית –

מטעם בית המשפט מונה המומחה פרופסור צבעוני על מנת שייתן את חוות דעתו מהפן הרפואי. הוא טען כי אסיר אמור לקבל טיפול רפואי בדיוק כמו כל חולה שמקבל את הטיפול הרפואי ברפואה הציבורית. פרופ’ צבעוני טען כי בדרך כלל כאשר אדם מתלונן על תעוקת חזה הוא נבדק לעומק ואף ניתן לאתר חסימות בשלבים מוקדמים יותר בטרם יידרדר המצב לרמה כזו כפי שארע עם התובע.

בהתחשב לשלושת גורמי הסיכון היה על הצוות בכלא להתייחס ברצינות רבה יותר לתלונותיו של התובע ולדאוג כי ייבדק ויטופל כראוי.

השופט אכן התרשם כי הייתה כאן רשלנות מצד התובעת אשר לא דאגו להעניק לתובע את הטיפול הראוי ולא התנהלו בקצב הנכון מבחינת הבדיקות והמעקב אחר מצבו של התובע כאשר אלו הובילו בסופו של דבר לכך שהוא לקה בהתקף לב.

השופט קבל את עמדת המומחה מטעמו והבהיר כי המדינה לא טרחה להביא אף ראיה לפעולות אשר אותם כביכול ביעה. היא לא דאגה לזמן גורמים מן המרפאה על מנת שאלו יעידו מה הם ההסברים אשר נמסרו לבית החולים.

“הראיות שכן הוצגו מלמדות דווקא על פאסיביות וטעויות רבות בפעולת המרפאה בכל הנוגע לקביעת התורים”, – כך הוסיף וכתב.

בחלקו השני של פסק הדין הקדיש השופט את הדברים בעניין הנזקים של התובע ובהם – אבדן השתכרות, כאב וסבל, הוצאות רפואיות כאשר בסיכומו של דבר נקבע כי המדינה תצטרך לשלם לתובע פיצוי על סך 749,000 ₪ + הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין רשלנות רפואית על סך 175,000 ₪.