אם לשלושה הלכה לעולמה בגלל טיפול רשלני – בית החולים יפצה את המשפחה ב2.3 מיליון שקל

בשנת 2011 עברה האישה ניתוח לקיצור קיבה. בעקבות סיבוכים שהיו לאחר הניתוח נפטרה האישה. השופט צבי ויצמן קבע כי הייתה כאן רשלנות רפואית מצד בית החולים כאשר בין היתר הותיר בגופה נקז שהיה מזוהם למשך שלושה חודשים.

סיפור הדברים:

בתאריך 22/06/09 פנתה המנוחה אל רופא המשפחה בתלונה על בעיות שינה. היא הופנתה בעקבות כך לבדיקת שינה. משקלה עמד באותו זמן על 105 ק”ג, גובהה נמדד ועמד על 168. על פי ערכים אלו עמד ה –  BMI שלה על 37. בבדיקת שינה ביתית שבוצעה בה נמצא כי היא סובלת מתסמונת דום נשימתית בשינה בחומרה בינונית.

בהמשך התברר כי חישוב ה BMI  לא נעשה באופן הנכון היות ובדיקת הגובה לא הייתה נכונה כפי שהתברר אחר כך במדידות האחרות. (בחישוב BMI ככל שהגובה הוא נמוך יותר התוצאה תהיה גבוהה יותר) כפי שיפורט להלן, ההחלטה לבצע ניתוח בריאטרי הייתה שגויה בעקבות חישוב לא נכון על סמך מדידות שלא נעשו נכון.

לאחר כשנה פנתה המנוחה אל פרופסור אחמד עסליה אשר שימש באותה עת מנתח בכיר ומנהל היחידה לכירורגיה לפרוסקופית מתקדמת ובריאטרית. כמו כן שימש כסגן המערך לכירורגיה כללית בבית חולים רמב”ם. היא בקשה לברר אפשרות של ביצוע ניתוח קיצור קיבה בריאטרי אלקטיבי – בעקבות הרצאה ששמעה ממנו בנושא.

ביום 24/11/10 היא נבדקה בפעם הראשונה אצל ד”ר עלסיה. הוא הפנה אותה לבצע מספר בדיקות מקדימות בכדי לוודא התאמה להליך. יצוין כי מתוך רשימת הבדיקות הנדרשות נמחקה בכתב יד הבדיקה אשר דורשת “חוות דעת ע”י פסיכיאטר או פסיכולוג לגבי מידת המותאמות לניתוח ולשם שלילת הפרעה נפשית (רק במידה והדבר נדרש ע”י הקופה” )

במועד הבדיקה אצל ד”ר עסליה סוכם הביקור -מדובר באישה במשקל 104.7 ק”ג ובגובה של 1.61 וה – BMI שלה עומד על 40.39. הוא ציין כי מדובר באישה הסובלת מהשמנת יתר, ברקע סובלת מפסוריאזיס, מעישון כבד ואינה נוטלת תרופות באופן קבוע. הוא ציין כי מדובר בחולה הסובלת מאכילת מתוקים כפייתית והיא מועמדת לניתוח שרוול לפרוסקופי. הוא ציין כי האישה קבלה הסבר מלא על אודות הניתוח ועל סיכוייו וסיכוניו הפוטנציאליים.

היא ביצעה בדיקות דם בהם אובחן מצב טרום סוכרתי, הפרעה בשומני הדם כמו כן אובחן כי היא סובלת מכבד שומני.

בביקור הבא אצל פרו’ עסליה עמד משקלה על 108 ק”ג ונכתב כי היא מועמדת לניתוח שרוול למרות שמדובר באכלנית מתוקים כפייתית.

בתאריך – 4/5/11 אושפזה המנוחה בבית החולים רמב”ם לצורך הניתוח. שם צוין כי היא במשקל של 107 ק”ג וה BMI שחושב על פי גובה של 168 עמד על 37.9. המנוחה חתמה על הסכמה לניתוח כמו כן חתמה על טופס “נספח לטופס ההחתמה על הסכמה לניתוח בו מפורטים הסיכונים והסיבוכים השונים בניתוחי “מעקף ושרוול קיבה לפרוסקופיים להשמנת יתר חולנית”

באותו יום נותחה האישה על ידי פרופ’ עסליה.

בגיליון הניתוח פורט התהליך שם נכתב כי המנוחה עברה ניתוח שרוול קיבה בעקבות השמנת יתר מורבידית עם BMI גבוה מ – 40. פורט כי הניתוח בוצע בשיטה לפרוסקופית והוא כלל הוצאת חלק מהקיבה ושליחתו לפתולוגיה. על פי הדו”ח הרפואי לא נרשמו כל אירועים חריגים במהלך ההחלמה מהניתוח. היא חשה טוב, ולא הייתה כל עדות הן מבדיקה קלינית והן בבדיקות המעבדה למהלך חריג או אינו תקין. פרופ’ עסליה אף הוסיף כי במהלך הניתוח בדק פעמיים הליך בקרת דמם וזאת על ידי צפייה בתמונה ברורה ומוגדלת באיכות גבוהה מאוד אך לא אותר כלל כל דימום.

לאחר מספר ימים שוחררה המנוחה לביתה כאשר היא במצב כללי טוב. אוכלת, שותה, מתניידת באופן עצמאי כאשר ההמלצה בטופס השחרור היה – להמשיך מעקב אצל הרופא המטפל, להמשיך את התזונה על פי המלצות דיאטנית והגעה מידית למיון בכל מקרה של החמרה במצב.

לאחר כשבוע חזרה אל פרופ’ עסליה והתלוננה על חולשה כללית, על בחילות והקאות. בעקבות כך המליץ הפרופ’ על מנוחה וחופשת מחלה של עוד שלושה שבועות נוספים

היא פנתה עוד מספר פעמים לקופת החולים עם תלונות דומות אך גם לאחר צילום נמצא כי אין בעיה כירורגית דחופה.

לאחר ששבה והתלוננה על כאבי בטן בחילות והקאות משך שבוע הופנתה למיון בבית החולים נהריה.

שם נמצא כי היא סובלת מדלקת זיהומית של הקיבה והמעי. היא עברה צילום CT שהדגים אוויר חופשי בבטן וכן הצטברות נוזלים. בוצע ניקור וניקוז של המוגלה והיא נבדקה על ידי רופאה זיהומולוגית כדי להתאים אנטיביוטיקה. היא טופלה ושוחררה כאשר מצבה היה יציב. כפי שנכתב בטופס השחרור – “החולה מרגישה בטוב. ללא חום, הכאבים חלפו, אוכלת ושותה, יציאות תקינות. ביקורת מרפאה כירורגית, פר’ איתן, לפי תור מתואם מראש. מנוחה בבית שבוע ימים”

משך חודשיים לאחר האשפוז המשיכה המנוחה להיות מטופלת במסגרת ביתית ומעקב יומיומי בקופת החולים. בכל אותו זמן המשיכו להופיע הפרשות מוגלתיות מהנקז.

ביום 15/9/11 התלוננה שוב על הקאות וחולשה והופנתה לבית חולים נהריה. שם אובחן כי היא סובלת מפגיעה בטחול. היא הועברה לבי”ח רמב”ם שם ביצעו ניקוז מלעורי ובהמשך אף כרתו את הטחול.

בדו”ח של ניתוח הטחול נכתב על ידי פרופ’ עמליה שביצעה את הניתוח – “בקוטב העליון של הטחול נמצא נקז PIGTAIL גדול בתוך חלל המכיל מוגלה בכמות קטנה. שרוול הקיבה ללא עדות לדליפה גם לאחר ניפוח עם חומר צבע כחול. השרוול אינו מעורב בתהליך הזיהומי מתחת לסרעפת ומופרד ממנו” לאחר הניתוח מצבה המשיך להידרדר עד שנפטרה.

טענת התובעים – הניתוח נעשה בניגוד להתוויה הרפואית לביצוע ניתוח כזה כמו כן טענה המשפחה כי לא נבדקה ההתאמה של המנוחה לניתוח מבינת מחלות הרקע והבעיות הנפשיות מהן סבלה. כמו כן טענו כי בית חולים נהריה התקינה את הנקז בגופה מבלי לשקול טיפולים חלופיים כמו כריתת הטחול. כמו כן טענו כי שחררו אותה עם הנקז ללא טיפול אנטיביוטי או מעקב וזה בסופו של דבר גרם למותה.

הנתבעים טענו מנגד כי לא הייתה כל רשלנות רפואית בהפניה לביצוע הניתוח וכי מצבה הרפואי הצדיק ביצוע ניתוח כזה. כמו כן ניתנו לה כל ההסברים בדבר הסיכונים והסיכויים של הניתוח. נטען כי אין רשלנות בשחרור הביתה עם נקז וכי מדובר בטיפול שמרני מקובל.

הכרעה

השופט צבי ויצמן קבע כי לא הייתה התרשלות מטעם בית החולים רמב”ם אך הוא מצא כי בית החולים נהריה כן התרשלה במספר מישורים. הוא טען כי היות ובבית חולים נהריה אין מרכז בריאטרי היה עליו להפנות את המנוחה אל בית החולים רמב”ם מיד כאשר הגיעה בפעם הראשונה או לכל הפחות להתייעץ עם הרופא שניתח אותה בבית חולים רמב”ם. היות וניתוח כזה עלול לגרום לסיבוכים זיהומיים ויש להחליט על אופן הטיפול מתוך ידע ומיומנות.

השופט קבע כי השיהוי במתן הטיפול הנכון והשארה של הנקז המזוהם משך זמן ארוך כל כך הוא זה שגרם למותה.

הוא חייב את בי”ח נהריה במתן פיצוי של 2.3 מיליון ₪.