ניתוח לכריתת רחם הסתבך – התובעת תקבל 700,000

ניתוח לכריתת רחם הסתיים עם קרע במעי הגס. החולה נאלצה לעבור ניתוח נוסף לתיקון. בית המשפט קבע כי הייתה רשלנות בבדיקת מצבה לאחר הניתוח כמו גם התגלו הפרות שונות לגבי הנהלים של משרד הבריאות להסכמה לניתוח.

סיפור הדברים:

התובעת ילידת שנת 1963, עברה בעבר שני ניתוחי בטן פתוחים. בתאריך 1/10/13 עברה ניתוח בשיטה לפרוסקופית לכריתת הרחם בגלל שרירן גדול שהיה בו. (הניתוח נעשה בשיטה לפרוסקופית שהיא נעשית ללא פתיחת הבטן אלא על ידי החדרת מכשירים).

נטען על ידי התובעת כי במקרה זה היה על הצוות הרפואי לבצע ניתוח באמצעות פתיחת הבטן.

כמו כן, נטען כי מבצעי הניתוח יכלו לראות את ההידבקויות הנוצרות בין האיברים במהלך הניתוח והיה עליהם לעבור תוך כדי ביצוע הניתוח לשיטה הפתוחה.

עוד נטען, כי עם סיום הניתוח לא נערכה כל בדיקה בכדי לוודא כי לא הייתה פגיעה באיברים הפנימיים.

לאחר שהתובעת שוחררה לביתה אובחנו תסמינים שונים אשר אלו הובילו אותה חזרה אל בית החולים מחשש לפגיעה במעי. התובעת הוחזרה אל חדר הניתוח ושם אובחן כי היא אכן סובלת מקרע במעי אשר נוצר במהלך הניתוח הראשון.

היא עברה טיפולים שונים ואשפוז ממושך כאשר גם לאחר שחרורה עדיין נזקקה למשך חודשים ארוכים לשקית חיצונית לצורך ריקון יציאותיה.

נטען עוד כי למעשה לא הייתה כאן הסכמה מדעת לביצוע הניתוח היות וכלל לא הוצגו בפניה אפשרויות חילופיות כמו כן לא הוצגו בפניה הסיכונים מול הסיכויים אשר טמונים בניתוח מהסוג הזה. מלבד זאת התובעת לא קבלה הסברים בשפת האם שלה וכך למעשה ארעה פגיעה באוטונומיה שלה.

הנתבעות מנגד כפרו בכל הטענות המיוחסות וטענו כי לא הייתה כאן כל רשלנות רפואית והניתוח נערך לאחר קבלת הסכמתה של התובעת כדין.

שאלת הרשלנות

ד”ר שמואל לוין – רופא מומחה מטעם התובעת:

ד”ר לוין תאר את מהלך הניתוח וציין כי מיד בתחילת התהליך התגלו ההידבקויות שקיימות בחלל הבטן כמו כן נראה היה כי מדובר ברחם גדול ועל כן היה מצופה כי הצוות המנתח יגיע למסקנה המתבקשת כי יש לעבור לשיטה הפתוחה.

ד”ר לוין הגדיר את החלטת המנתחים בחוות הדעת אותה כתב כי – “תמוה מדוע בחרו המנתחים‑…ניתוח לפרוסקופי ולא פתוח, ביודע‑ כי האישה עברה שני ניתוחים פתוחים‑ בעבר שגורמי‑ סיכוי גדול להידבקויות. כמו כן תמוה מדוע בחרו ניתוח לפרוסקופי ולא פתוח ביודעם את ממדי הרחם הגדולים המקשים על ניוד המכשירים בתוך הבטן ועל הוצאת הרחם דרך הנרתיק. לדעתי רופא מיומן היה מתכנן את הניתוח מלכתחילה על ידי פתיחת בטן ”

הוא ציין כי בדוח הניתוח לא נמסר האם הושאר הלפרוסקופ בעת הוצאת הרחם דרך הנרתיק בכדי לוודא כי אין נזקים למעי כמו גם לשאר האיברים הפנימיים.

נטען עוד בחוות הדעת כי היא שוחררה מבית החולים כאשר היא לא הייתה במצב טוב. היא סבלה מחום גוף גבוה, מהפרשות וכאבי בטן.

פרופסור ישי לוין – מומחה מטעם הנתבעות:

על פי דעתו של המומחה – ” ניתוחים קודמים, כמו גודלו של הרחם אינם מהווים התווית נגד לניתוח”

כמו כן כתב – “ההתוויה לניתוח כמו גם הגישה הניתוחית היו מוצדקים לגמרי ולא הייתה כל סיבה לעבור לניתוח בשיטה הפתוחה. גם כאשר מדובר ברחם בגודל של 16-18 שבועות  וגם כאשר מדובר במטופלת אשר כבר עברה ניתוחים קודמים – עדיין מקובל לבצע את הניתוח בשיטה הלפרוסקופית. התווית הנגד היחידה היא בדרך כלל חוסר ניידות של הרחם. השופטת התרשמה כי מדובר במנתח מקצועי ובעל ניסיון אשר העיד באופן מהימן מתוך היכרות טובה עם הנושא. (זאת בניגוד לעדותו של המומחה מטעם הנתבעים אשר העיד כי הוא לא עוסק בתחום הניתוחים מן הסוג הזה והא הסתמך על חומר רפואי אותו למד וקרא.)

ד”ר סופיה גורביץ סיכמה את מהלך הניתוח “מהלך הניתוח:…הכנסת מניפולטור וקטטר…הכנסת טרוקר 10 מ”מ, בהכנסת הטרוקר נצפו הידבקויות מרובות של אומנטום לדופן הבטן – הופרדו ע”י הרמוניק סקלפל, נצפה רחם גדול כ 18 שבועות, לכן הוחלט טרוקאר נוסף…מעל טבור…הידבקויות של סיגמה לרחם ומעל רצועה עגולה, הופרדו…חיתוך …פתיחת הנרתיק…בעזרת מונופלד. הוצאת הרחם והשחלות דר הנרתיק, לאחר חיתוך בגישה וגינלית, תפירה…יממה וחצי לאחר הניתוח פיק חום בודד 39…בשחרורה רושם קליני 8 כי מקור כאב וחום הנו המטומה בדופן הבטן באזור טרוקרי הטבור…משוחררת לביתה…”.

הרחם נחתך והוא הוצא החוצה בכמה חתיכות. על פי מה שנאמר במסמך “בדיקה פתולוגית” נאמר כי “ארבעה חלקים של דופן הרחם מעוותת על ידי נגע קשרי…”

לאחר שהסתיים הניתוח לא היו לד”ר סופיה גורביץ כל חשד לפגיעה אשר נוצרה במעי ואכן בסיכום הניתוח לא צוין כל חשד כזה.

השופטת כתבה כי היא סבורה כי אילו לד”ר סופיה גורביץ היה חשד של פגיעה במעי – היא לא הייתה מסיימת כך הניתוח וכמובן שהיא לא הייתה משחררת את החולה לביתה.

עדות התובעת

השופטת התרשמה כי מדובר בעדות אמינה של התובעת. היא העידה בשפה העברית למרות שהיה לה קשה להתבטא בשפה שאינה שפת האם שלה. אפילו את המילה – נרתיק היא לא הכירה.

על פי עדותה: “הוא אמר לי שהוא עושה לי 3 חורים, פעם ראשונה אני שמעתי שיש ניתוחים בארץ כאלה, כי ברוסיה לא היה ככה, רק פותחים את הבטן, עושים 3 חורים וזהו. לא אמרו לי שמכניסים משהו בפנים, לא יודעת, רק אמרו 3 חורים …לא הסביר לי כלום על הניתוח. ש: הוא אמר לך שיש כמה אפשרויות לעשות את הניתוח ? ת: לא. ש: הוא אמר לא שיש אפשרות לעשות ניתוח לא עם 3‑ חורים, אלא לחתוך את הבטן למטה בחתך לרוחב ? ת: לא”

וכן: “הייתי לבד, באתי אליו, הוא מסתכל עלי ואמר שצריך לעשות ניתוח כי מיומה כבר גדולה, והוא אמר שעושים 3 חורים הוא רצה לעשות ניתוח מוקדם אמרתי שיש לי חתונה של הבן שלי…ש: הסבירו לך מה הסיכונים, מה הסיכויים? ת: לא הסבירו כלום לא ידעתי כלום על הניתוח…”

השופטת קבלה את גרסתה של התובעת כי היא לא הבינה למעשה על מה היא חתמה ואף לא נתנו לה לקחת את הטופס הביתה.

הסכמה זה לא רק מריחת דיו

השופטת הסכימה כי אכן התובעת לא קבלה את מלוא ההסברים וכי היא לא נתנה הסכמה מדעת לביצוע הניתוח. לא ניתנו לה כל הסברים בדבר הסיכונים והיא חתמה כי כך התבקשה.

הסכמה היא לא פעולה של מריחת דיו גרידא אלא שהיא חייבת להיות מתוך הבנה מלאה והסכמה מודעת לאחר שמציגים בפני החולה את כל האפשרויות הניתוחיות הקיימות כמו גם הסבר בדבר הסיכונים והסיכויים.

רופאי הנתבעת למעשה התרשלו בדבר.

בית המשפט פסק כי יש לפסוק לה פיצויים הן על הפגיעה באוטונומיה והן על העדר ההסכמה מדעת .

כמו כן, חושבו הנזקים השונים אשר נגרמו לתובעת – סבל, כאב, הוצאות רפואיות והפסדי שכר ועל כן חייב השופט את המדינה ואת בית החולים לפצותה בסכום של 542,772 ₪.